"לא רציתי לסגור חשבונות"
 
"קצת קשה לשים אצבע איפה כל הסיפור הזה התחיל אצלי, זה סיפור שליווה אותי מאז שאני זוכר את עצמי, חור שחור בתולדות המשפחה שליווה אותנו מאז ומעולם", אומר יואב מיכאלי, המחזאי והבמאי של "ביגמיסט", דרמה פסיכולוגית על חייו של אביו ושל משפחתו בעקבות מקרה שקרה והשפיע על שני תאים משפחתיים שלא הכירו זה עד זה עד לפני שנתיים.
 
"בשנתיים האחרונות נוצר קשר בין אבי לבין שתי אחיות למחצה שלו, שאותן לא ראה מעולם", מספר מיכאלי על ההחלטה לעשות מהעבר המעיק הצגה, "דרך קרוב משפחה פרסמנו תמונה ישנה שלהן בכל הקהילות היהודיות ברחבי העולם, עד שמישהו צץ ואמר `זו הגרושה שלי`, שתיהן חיות במלבורן שבאוסטרליה והן הגיעו לפה לפני שנה ופגשו את אבא שלי. הן סיפרו סיפורים על סבא שלא הכרנו וזה עורר אצלי את הטריגר לעסוק בסיפור העצוב הזה".
 
ההצגה מספרת את קורותיו של מונדק, שהיה נשוי לאישה אחת בירושלים, עזב אותה בשנת 38` ונסע לפריז, "נתקע" בה עם פרוץ מלחמת העולם ונשא אישה נוספת בפריז, וכל זאת מבלי שהאחת תדע על השנייה. וכך למונדק היו שני בנים בירושלים ושתי בנות נוספות בצרפת מאשתו האחרת.

המחזה נע במקביל בין שתי נקודות בזמן, האחת מפגש אמיתי אשר התרחש בפריז 1955 בין האב לבן, והשנייה - בדירת מסתור בפריז ב- 1942 כאשר  מונדק  פוגש את מי שהפכה לאשתו השנייה. במהלך הצפייה בהצגה נוצרת אצל הצופה אמפטיה כלפי דמותו של הסב. תהליך שאינו מובן אליו כמי שפעל בניגוד לעקרונות המוסר המערביים המודרניים.
 
מיכאלי מספר על תהליך שחל אצלו ושינה את תפיסתו כלפי דמותו של הסב שלא הכיר. "זו חוויה שאני מאחל לכל יוצר, התעסקות עם חומרים אישיים. זה תהליך פסיכולוגי מאוד חזק, למרות שאני לא מאמין בתיאטרון ככלי תרפויטי. הסבא הזה תמיד היה האיש הרע שנטש את אבא שלי וסבתא שלי, ולאחר המפגש עם האחיות למחצה, גילנו שבעצם היה דמות טרגית וקשה לשפוט אותו. אחרי המפגש אבא שלי נהיה יותר מפויס, והמשפט האחרון בהצגה הוא משפט שלו `אולי תחשוב אחרת כשתגיע לגיל 70`. אחרי שאבא שלי קרא את המחזה לראשונה, הוא אמר לי הערה שנשמעה לי מוזרה, שהסבא צריך להיות יותר אנושי. היום אני יותר מבין את זה. הרבה פעמים שאלו אותי אם אני רוצה לסגור חשבונות, ממש לא. זה כמו ענן שישב על המשפחה, רציתי לסגור את הענן הזה".
 
האידיאל של הקבוצה
 
לצורך העבודה מיכאלי הקים קבוצת תיאטרון "שמורכבת מיוצרים ואמנים בזכות עצמם", לדבריו, עימם עבד בעבר וחברים, וביניהם אופיר וויל, אריק יליזרוב, רז ליסיצקי, תומר כהן ואשתו צהלה. הקבוצה עבדה במהלך החצי השנה האחרונה באינטנסיביות על הפרויקט והם זכו לבית חם בבית ציוני אמריקה בניהולה של שולי זיו."הקבוצה היא מן חלון ישן מתקופת לימודי באוניברסיטת תל-אביב", הוא אומר, (ולשאלתי הוא מבקש לתקן ולומר חלום ישן, אך אני מתעקשת להשאיר), "תמיד דיברו איתנו על האידיאל של הקבוצה, כמו של פיטר ברוק, אריאן מנושקין, ירז` גרוטובסקי. כולם הקימו קבוצות כמעט מחתרתיות ושינו את פני התיאטרון, וזה היה מן חלום כזה. תמיד אתה אומר לעצמך לא... ואיך אני אמצא מימון? ושחקנים? הרבה שנים הייתי עסוק בלמה לא לעשות פרויקט וכאן, שזה גם בעצם המחזה הראשון שאני כותב, אתה מגלה שהכל אפשרי ולא קשה כמו שחשבת".
 
מיכאלי מלמד כיום בבית הספר למשחק של שמוליק יפרח ורפי ניב בבאר שבע. הוא ביים הצגות רבות בבתי ספר שונים דוגמת "חקירה חוזרת בעניין מותו של אנרכיסט מפוקפק" בבית צבי, "ספק" בסטודיו בחולון, בתיאטרונטו 2006, ולאחרונה ביים את "פוקר" בתיאטרון הרצליה. "אני חושב שעבודת הבימוי באנסמבל הרצליה,שהייתה העבודה ראשונה שלי בתיאטרון רפרטוארי, אחרי שהרבה שנים הייתי מכוונן לשם, נתנה  לי את הלגיטימציה. ברגע שעשיתי עבודה אחת, הבנתי שקבוצה זה משהו שאני רוצה מאוד ושזה בהחלט בהישג יד".  למרות שההצגה נמצאת בחיתוליה הקבוצה כבר עכשיו עסוקה במחשבות על הפרויקט הבא, ומיכאלי מספר על תשוקה להמשיך את חוויית הכתיבה.
 
"אני יכול להגיד שאחד הדברים שהיו מאוד חזקים לי בעבודה הזו, היה שגיליתי מחדש המון דברים שבגללם בחרתי לעסוק במקצוע הזה – הכוח של התיאטרון, האמנות הזו, עבודה משותפת עם אנשים בלי להתחשב בשום אילוצים אמנותיים ולהאמין במה שאתה עושה יחד עם קבוצה של אנשים שאתה מאמין בהם והם מאמינים בך. המחויבות והמסירות של האנשים בקבוצה הייתה חוויה מדהימה. החלטתי שאם אני כבר עושה פרויקט כל כך אישי ומשמעותי אעשה אותו על פי האני מאמין התיאטרוני שלי".
 
הצל של הסבתא
 
לצופה בהצגה צפויה חוויה רגשית, אך יותר מכך החוויה היא אסתטית ובעיקר שכלתנית. ההצגה בנויה סצנות המערבות בין שני זמנים ומיכאלי מספר שהושפע מקונספט העריכה המקבילה בקולנוע. "במהלך העבודה עם השחקנים הבנתי שהמחזה מתאר דברים מהדמיון שלי ולא באמת את הדברים שהתרחשו במציאות, ודרך התובנה הזאת השלכתי את זה לכך שאבי יושב בחנות של אביו בפריז ומחכה להתעמת איתו. מין אפקט ג`יימס ג`וייסי כזה, שבו דקה של ריאליה יכולה להתפתח לשעה של מחשבה וחוזרת לדקה של מציאות". לדברי מיכאלי המחשבה הזאת הולידה את הקונספט העיצובי של ההצגה, בו הדמויות מופיעות ונעלמות, כשהדימוי הוא כמתוך מגירות של זיכרון, זאת באמצעות אפקטים של תאורה ומסכים שמופיעים ונעלמים.
 
הפגישה בין האב לסב, שמתרחשת בסוף המחזה, התרחשה במציאות בפריז בשנת 1955. "לא הייתה שם הרבה תקשורת", אומר מיכאלי, "הסבא לא דיבר עברית ואבא שלי לא כל כך דיבר יידיש או צרפתית. הייתה שם זרות מאוד גדולה ובסוף הפגישה אבא שלח גלויה לסבתא `פגשתי את אבא ומבחינתי הוא מת`".
 
דמות שבולטת בהיעדרה לאורך כל ההצגה היא סבתו של מיכאלי. "אני לא יודע למה זה קרה, מה שעניין אותי היה הסבא ואיך הוא עשה את מה שהוא עשה, הסבא והאבא בעצם", הוא אומר, "סבתא שלי הייתה אישה מאוד מיוחדת שעשתה דברים לא קונבנציונליים לתקופתה, כמו למשל נישואים לסבא הזה, כשהוא נשאר בבית וגידל את הילדים היא ניהלה עסק מצליח. התפאורה בנויה על פי הזיכרון שלי מהמתפרה שלה בסוף החיים שלה. אחרי שדוד שלי שנהרג יחד עם הל"ה במלחמת השחרור היא פיטרה את כל התופרות וישבה בחנות מלאה גלילים מאובקים של בד. צחוק הגורל הוא שהסבא הזה שלא רצה לעבוד במתפרה, בסופו של דבר מצא את עצמו בחנות דומה, כמו שהדמות של אבי אומרת בהצגה `ברח מאימא וגמר כמוה`. גם בפריז וגם באוסטרליה הוא כל הזמן נשאר בענייני הטקסטיל והבדים.
 
"האמת היא שכאילו הצל שלה מרחף על הסיפור הזה כל הזמן, אבל אני לא יודע למה היא לא מופיעה. ניסיתי להסביר את גודל הטרגדיה שלה, בעלה נוטש אותה והילד שלה נהרג. היא אחת הקורבנות במידה מסוימת, אבל אורי (אביו של מיכאלי) מילא את תפקיד הקורבן בהצגה ומייצג אותה בצורה מסוימת. זה מצחיק, המחזה נקרא ביגמיסט והיא לא נוכחת. זה רק מראה איך גם דברים שלא רואים  נמצאים חזק בתודעה".
 
על הכאב האישי מיכאלי אומר: "הפרויקט היה מאוד חשוב לי ואישי, ונגע חזק מאוד במערכת היחסים שלי עם אבא שלי. האירועים מאוד רחוקים מבחינת זמן – לא הכרתי את הסבא, אבל זה בהחלט חלחל למשפחה שלנו. זה שאבא שלי בא ממשפחה מפורקת, השפיע באינסוף דרכים על איך שהוא בנה את המשפחה שלו. זו משפחה, תמיד יש בה אלמנט של כאב".

"ביגמיסט" תעלה ביום שלישי, 18 בספטמבר 2007  ב- 20:30 בבית ציוני אמריקה.