פסטיבלים - "אקווס" - על סירוס וכאב

ההצגה שביים ארתור קוגן למחזה של פיטר שאפר ב"בית צבי" מדגישה את ההקבלה בין שני סיפורים אנושיים שעניינם סירוס וכאב

הגרסה המקוצרת מיטיבה עם המחזה

שלושים וארבע שנים עברו מאז שמחזהו של פיטר שאפר עלה על בימת ה"אולד ויק", התיאטרון הוותיק במזרח לונדון שהיה אז ביתו של התיאטרון הלאומי של בריטניה. המחזה מתאר פרשה מחרידה של נער שניקר עיני סוסים. באותה הפקה שיחקו את הסוסים שחקנים לבושים בשחור ועל ראשיהם מתאר ברזל של ראשי סוס. במהלך ההצגה הם ישבו על הבמה, יחד עם חלק מהקהל, והשקיפו אתו על המתרחש.

המחזה אמנם נכתב בעקבות מקרה אמיתי אך העלילה במחזהו של שאפר דמיונית, ובמרכזה ניסיון, בלשי כמעט, של פסיכיאטר לגלות מה גרם לנער לעשות את המעשה הנורא המתואר במחזה – ניקור עיניהם של שישה סוסים באורווה. אגב סיפורו הדרמטי של הנער, אלן סטראנג, מתפתחת גם הדרמה הפרטית של הפסיכיאטר, מרטין דייסארט, ובסופו של המפגש, נוצר איחוד כואב ביניהם, המחליף את תמונת האיחוד הפיזי בין הנער לסוס האהוב שלו.

ההצגה המקורית והמרהיבה, כמו רבות מאלה שהלכו בעקבותיה, הצליחה לעוור מעט את עיני הצופים מלראות את חולשות המחזה שתוך כדי ניסיון לפענח מה גורם לנער לעשות מעשה נורא כזה הוא גולש לנושאים כמו הורות, דת, מין, חינוך, זוגיות, ועוד. הבעיה היא שכל אלה מכסים על העובדה שלשאפר אין הרבה מה לומר על הנער עצמו, והוא מנצל את הדמות הזו לטובת מה שיש לו לומר בכל הנושאים הנ"ל, ובהרבה מילים.

הגרסה המקוצרת מעט בבית צבי, בתרגום המצוין של אהוד מנור, ובהפקה אינטימית ללא רהב, דווקא מיטיבה עם המחזה ומדגישה, בבימויו הרגיש של ארתור קוגן, את הישגו של שאפר בעיצוב ההקבלה בין המצוקה של הנער, לבין המצוקה הגדולה לא פחות של הפסיכיאטר. ניקור עיני הסוסים משתווה בבימויו של קוגן– בהשאלה ולהבדיל – לעיקור הכאב והתשוקה מעולמו של הנער.

ההצגה של קוגן מתנהלת על במה שבמבי פרידמן עיצב בהתאמה מובהקת לגישה האינטימית, בקווי מתאר פשוטים של אורווה עם שניים שלושה אפקטים חזותיים, שהאחרון בהם מביא אל הבמה את דיוקנם של ששת הסוסים. יעקב סליב שעיצב תאורה מצוינת לכל אורך הדרך והגיע לשיא האפקטיביות בתמונה שבה האור נשפך אדום כדם מן העיניים המנוקרות. כך גם פס קול ההצגה בעריכתו של עידו מנור. הפשטות של ההפקה ניכרה גם בתלבושות שקארין מורנו הלבישה בהם את השחקנים.

אנרגיה ורוך

מבחנו העיקרי של הבמאי בהצגה כזאת הוא בעיצוב הדמויות והמשחק – ואכן, קוגן מצליח להפיק הישגים נאים משחקניו המסיימים החודש את לימודיהם בבית צבי.

אביהוד תדהר בתפקיד אלן הביא אנרגיה חדה מאוד בהגשת הטקסט, כשמבע פניו ותנועת גופו השביר משדרים מצוקה וכאב כמעט לכל אורך הדרך. החשיפה שלו באוזני הפסיכיאטר מרככת אותו, מעדנת את תנועתו וקולו, במקביל להתעדנות וההיחשפות שלו בחברתה של ג`יל, נערת האורווה, שאותה מגלמת מיכל כרמי בטבעיות נקייה מהתחכמויות. אבל באותו רגע של רוך גם נולד המעשה הנורא כאשר תדהר מבטא בעוצמה מרגשת את תחושת ההשפלה שלו תחת עיניהם של סוסיו.

עירד רובינשטיין בתפקיד הפסיכיאטר מרטין דייסארט כמעט טובע בתחילת ההצגה תחת שטף הטקסט, אך מהר מאוד הוא מתעשת ויוצר דמות מרתקת מאוד, בסקרנות, בתחכום ובעיקר בהזדהות הנרמזת – ולקראת הסוף נחשפת כליל – עם הכאב המצמית של הנער. במערכה השנייה ובעיקר בתמונות הסיום מצליח רובינשטיין אף להיות בן דמותו המבוגר של אלן, במשחק המכיל את הזעם העצמי ואת החמלה על הנער.

הישג חשוב בבימוי של קוגן הוא בעיצוב דמותם של ההורים – במשחק מצוין של סיון גבאי בתפקיד האם ושל אלון אורבך בתפקיד האב. שניהם יוצרים דמויות מלאות, אמינות מאוד חרף גילם הצעיר, ומצליחים לבטא את עולמם המיוחד, עם מרכיבים של העמדת פנים וחולשות.

גם סיון כרכטשנר בתפקיד השופטת-המאהבת של הפסיכיאטר מעצבת דמות בהירה מאוד ברצונותיה ורגישויותיה. אריאל סמולר טוב בתפקיד בעל האורווה ואורטל ציטרין מצוינת כאחות העדינה שיודעת לשלוף כוח פיזי מתון אבל יעיל.

אחרון חביב גיא אלון המצוין בכפל תפקידיו – כפרש הצעיר המפתה את אלן בן השש לטעום את חוויית הרכיבה על סוס – ובעיקר כנאגט, הסוס הנערץ שאלן מחבק אותו ומתרפק עליו, והופך אותו לאל. קוגן נזהר מאוד, אולי בהגזמה, מלבטא את מלוא המטען האירוטי הגלום ביחסי אלן ונאגט, או ביחסי מרטין ואלן – ובכך אולי עשה חסד עם הדרמה האישית, זו של הנער וזו של הפסיכיאטר, והציב אותה כעיקרו של המחזה.