הפסטיבל לביכורי מחזות של תיאטרון בית ליסין הניב השנה יבול איכותי בהפקות המלאות ולפחות שלוש אופציות לפיתוח מהפקות הקריאה. רשימה ראשונה זו השנה השמינית של אירוע "פותחים במה" בבית ליסין שמטרתו למצוא כותבים חדשים שיעשירו את מדף המחזות הישראלים. בשנים הראשונות הוצגו מחזות בקריאה בלבד, וזאת הפעם השלישית שלצדם מועלות גם הפקות בימתיות מלאות (או כמעט מלאות) – מקצתן של מחזות שזכו במלגת פיתוח על סמך התצוגה הראשונה, שנה קודם לכן או יותר. כמעט כל ההפקות המלאות זכו בסופו של דבר להיכנס לרפרטואר השוטף של בית ליסין, ואפילו הפכו ללהיטים קופתיים גדולים, אפילו היסטריים, כמו "מקווה", "החולה ההודי" או "סיבת המוות".
השנה במסגרת ההפקות המלאות הועלה מחזה אחד "דולפינים" מאת מאיה שעיה, שהוצג במסגרת קריאת המחזות בשנה שעברה, שני מחזות חדשים "זריחה" מאת עידו בורנשטיין ו"סופ"ש עם תום" מאת בן לוין, והצגת-תנועה "סיפור אהבה" מאת מוריה זרחיה. העובדה שלארבעה המחברים יש כבר ניסיון בתיאטרון איננה גורעת כמובן מההישגים שלהם במחזות, לא במעט בזכות אותו ניסיון שחיזק את מה שהוענק להם בדמות הכישרון. המעניין הוא שגם חמשת מחברי המחזות שהוצגו בקריאה, שאותם ראיתי, באים מתוך עולם התיאטרון או בעלי ניסיון קודם בכתיבה.
"דולפינים" – מגע אחר בשכול
המחזה של מאיה שעיה הועלה במסגרת מחזות הקריאה בשנה שעברה, והעלאתו בהפקה בימתית מלאה בבימויה של דדי ברון, הזכירה שכבר אז נוצרה תחושה כי יש כאן קול מסקרן של מחזאית, שמסתייעת היטב בניסיונה ככותבת תסריטים לסדרות טלוויזיה ("אגדת דשא"`, "השיר שלנו" ,הנפילים") וכמורה ובמאית בבית צבי.
המחזה מספר על נטע, שבתום שנת האבל על בעלה, קצין שנפל במלחמת לבנון השנייה, מחליטה להרות מזרע שהקפיא לפני צאתו לקרבות. לצדה בהחלטתה ניצבת דניאלה, אמו של בעלה המת, שאף יוזמת את סיקור העניין לסרט בערוץ 2. לעומת זאת, הוריה מתנגדים לעניין ורוצים לראותה פותחת דף חדש בחייה, ולהינתק מהעבר הכואב.
כבר במאבק הזה מעזה שעיה לגעת בראייה מקורית בנושא השכול, אך היא מכפילה את העזתה באמצעות המרכיב האחר של העלילה – רומן מפתיע וסוער עם עמי, צלם הנשיונל גיאוגרפיק. הרומן הזה הופך בהדרגה לאבן בוחן לוהטת לכל מערכות היחסים שיש במחזה, ובאמצעותו את מיקומו ותפקודו של השכול בהמשך חייהם בני משפחתו של הנופל בקרב. עיקר הישגה של שעיה כמחזאית הוא בבחירות שהיא בוחרת לכל אורך הדרך, הן בדרך הביטוי (דרמה, מלודרמה, קומדיה ועוד) אך בעיקר בהתמודדות של נטע עם עצמה.
את המרכיב הזה חידדה הבמאית דדי ברון ברגעים שבהם עיצבה את ה"פסיביות" של נטע – ההקשבה, ההתבוננות בתוך עצמה או במתרחש סביבה. בגילומה של הדס קלדרון נטע הייתה כוח מגנטי המושך אליו את תשומת הלב, במשחק ניואנסים במיטבו היוצר את הדמות מעבר למלים, או למשפטים ושבריהם.
בן הזוג האידיאלי למשחקה של קלדרון היה יורם טולדנו בתפקיד עמי, שמצליח להיות מאוהב מבלי שנפקפק לרגע בכנותו. הוא נבוך, הוא מתפעם, הוא מתלהב, הוא פגיע. ברון ביימה את המפגשים בין שניהם בדואליות מעניינת – מצד אחד הבלטה מסוימת של הראשוניות האופיינית יותר לבני נעורים, ומנגד התבוננות בוגרת מאוד שמבינה או מנסה להבין את פשר המתרחש ביניהם גם מעבר לברור מאליו. לשם כך יצרה המחזאית את דימוי הדולפינים שעל שמם נקרא המחזה.
משחק מצוין מפגינה גם דינה בליי-שור המרגשת בתפקיד האם השכולה הנאחזת בסיכוי להפרות את זרעו של בנה כדי לשוב ולהחיות אותו באמצעות הנכד המתוכנן. אלכס פלג וליאת גורן נפלאים כהוריה של נטע. פלג מרשים בהתנגדות העזה, או ליתר דיוק בדחיפה הנואשת שהוא מנסה לדחוף את בתו לעבר פרק חיים חדש, וגורן מעצבת במינון מדויק מאוד את הסקרנות האימהית, הדאגה, ואפילו את כל מה שחסר לה ביחסיה עם הבת ועם בעלה גם יחד. מוסקו אלקלעי משלים את הצוות המעולה כסבא של ענת הרתוק לכיסא גלגלים (ויש קטע מקסים של ריקוד שלהם כשהיא יושבת על ברכיו), שלכאורה סובל מדימנזיה קשה – כל הזמן הוזה את אשתו המתה – אך למעשה נראה ומתנהג כיחיד שמבין מה באמת קורה לנכדתו, ויודע איך לאזן את פחדיה.
במהלך ההצגה משולבים צילומי וידיאו שביים יואב כהן, ולמעט סרטון התעלסות בין נטעי ועמי, הם בעיקרם מתארים אירועים שמתרחשים בין התמונות, כביכול קטעים מתוך הסרט הדוקומנטרי המיועד לערוץ 2. אלון ערד עיטר את ההצגה במוזיקה רכה שנבלעת היטב במתרחש, ודנה צרפתי עיצבה את התפאורה שמרכיביה הבסיסיים משותפים להצגה הזאת ולשתי ההצגות המלאות האחרות, – רצפה לבנה ושני קירות רקע לבנים היוצרים כניסה אחורית לבמה, דולב ציגל עיצב את התאורה היעילה לשלושת המחזות.
"זריחה" – שותפות גורלית
עידו בורנשטיין כתב מחזה קומי מתוחכם, המתעלה ברגעים רבים – ולא מעט בסיוע הבימוי החיוני של שלמה פלסנר – אל מעבר לקומדיה ולרומנטיקה, שהם מרכיביו הבסיסיים של המחזה המתאר שתי מערכות יחסים מרגשות-מצחיקות-כואבות בין בני זוג הפוכים זה לזה.
עלילת המחזה נעה סביב מעצבת תפאורות לסרטי פרסומת. היא דעתנית, אמביציוזית ובעיקר מגשימה את תקוותיו של אביה שבתו תזכה להכרה כאמנית בינלאומית. האב והאם מופיעים בכפל תפקידים – כהורים לכל דבר, וכ"שחקנים" בסרטוני הפרסומת של הבת. בורנשטיין מצליח ליצור בכך את הביטוי המושלם לכפילות של חלום ומציאות.
שלמה פלסנר – בסיועה של הכוריאוגרפית אודליה קופרברג שעושה עבודה מצוינת – היטיב לטשטש את הגבולות בין הריאליטי-שו למציאות האמיתית, והתוצאה היא מסע מטורף למדי שבו שמעון מימרן ואסתי זקהיים חוגגים על הבמה את מיטב כישרונם הקומי והאנושי. זקהיים זוהרת באנושיות החמה, ומימרן משגר את הטקסט המושחז שלו כאלוף קליעה למטרה – כל משפט בול!
בה בעת מתרחש במחזה מפגש לא מתוכנן בין הבת, במשחקה המרענן של מיכל ורשאי שמוצאת עצמה לפתע מול שמוליק, צעיר תמהוני במקצת – בגילומו הרגיש מאוד של יוסי מרשק - שנשלח לעזור לה להקים את הסט, והופך בהדרגה להיות מגע הקסם של היצירתיות שלה. בעוד היא רואה בו שותף מקצועי הוא מגלה בה את משאת אהבתו. המשחק ביניהם הופך בהדרגה מדיאלוג של רעיונות, לדיאלוג של אהבה, שמצליחה להפתיע את שניהם, ואת הוריה, שמתעוררים בעזרתה אל האהבה שלהם.
גלית פלורנץ עיטרה במוזיקה המשרתת היטב את הרעיונות הפרסומיים ואת המעברים למציאות של הדמויות, אביה בש-סובול עיצבה תלבושות מצוינות, וארגזי הקרטון שהציבה דנה צרפתי על הבמה הופכים לרהיטים, למכונית, לארגזי אבזרים ועוד.
על שתי ההצגות האחרות ועל חמישה מחזות-קריאה ברשימה הבאה, מחר.
09/09/2007
:תאריך יצירה
|