כעשרת  אלפים איש פקדו את פסטיבל פותחים במה השמיני שבמהלכו הועלו ארבע הצגות בהפקה מלאה,  עשרה מחזות בהפקות-קריאה, ואירוע תיאטרלי מקורי "ספיד דייט".

השנה החליט חבר השופטים, עודד קוטלר, יו"ר, ד"ר רזי אמיתי ואילנית סוויסה להעניק מלגות פיתוח לשלושה מחזות:  "כבר מזמן ויתרו עליה" מאת אור-לי רובינשטיין-קצפ (7,000 ש"ח), "בא והולך" מאת נטלי נאמן, (5,000 ש"ח) ו"אנטומיה של תשובה" מאת יוספה אבן שושן (3,000 ש"ח). השנה ניתנה לקהל בפעם הראשונה הזדמנות לבחור את מחזה הקריאה האהוב עליו, ובתואר זכה המחזה "הסתכלות" מאת דפנה כצנלסון-בנק.  

בפעם הראשונה בפסטיבל זה נערכה גם תחרות "אהוב הקהל",  ובתחום ההצגות בהפקה בימתית מלאה זכתה בכבוד הזה ההצגה "סופ"ש עם תום" מאת בן לוין בבימויו של רוני פינקוביץ. 

"סופ"ש עם תום" – מצטיין בעיצוב דמויות
 
התגובה של הקהל להצגת מחזהו של בן לוין לא באה בהפתעה לאיש, ובוודאי לא למנהל האמנותי של האירוע, אבישי מילשטיין, ולמנכ"ל בית ליסין ציפי פינס. אבל אולי היא הפתיעה דווקא את בן לוין, איש תיאטרון מלידה (כן, הוא בנו של הבמאי דוד לוין ואחיינו של חנוך לוין ז"ל) שכבר צבר ניסיון כבמאי, כותב, מעבד ומתרגם, אבל עד כה לא ניסה כוחו בכתיבת מחזה מסוג זה. לפחות לא ככל שהדבר הבשיל לכלל הפקה בימתית מלאה מן השורה.
 
המחזה שלו אמנם איננו מחדש בתחום העלילה המעמתת עולם של מבוגרים עם מבטו החודר ולשונו החדה של ילד, אבל הוא מצטיין בעיצוב הדמויות המאכלסות אותו, ובמבע הלשוני הייחודי של כל אחת מהן – החל מהענייניות הנקייה של הילד בן ה-11, וכלה בשנינות של הפרטנר העיקרי שלו, תסריטאי צעיר שנקלע למצוקה מול מעסיקיו.
 
הסיפור פשוט מאוד: אביתר, התסריטאי, נאלץ לשמש כבייבי-סיטר לתום, לאחר שאמו החליטה לבלות סוף שבוע ביערות הכרמל עם מאהב חדש בחייה. האם עובדת במשרד עורכי הדין שבו עובדת גם ליאת, אשתו של אביתר, שהיא עורכת דין צעירה ושאפתנית שהקריירה שלה קודמת לכל דבר. ל"עזרתו" של אביתר מגיחים-מפריעים אמו, דינה, ואחיו אריק, ואילו תום "מסייע" לאביתר בדרמות קטנות של היעלמות, ואחר כך בכמה רעיונות פוריים לתסריט שהוא מנסה לכתוב. וכיוון שזאת קומדיה שופעת מתחילתה לא יהיה זה בחינת גילוי סוד שהצחוק עולה וגואה באולם עד סופה הטוב (והמתקתק למדי).
 
מחזה כזה, הכתוב ברהיטות מדויקת, דורש עבודת בימוי לא פחות רהוטה ושנונה, ואת זה מעניק למחזה רוני פינקוביץ` שמצליח לתזמר קומדיה אנושית מרתקת בלי טריקת דלתות או משחק-טעויות, ומסתפק בעיצוב פרטני של כל דמות ודמות, תנועתה ומשימותיה על לוח השחמט הקומי של לוין.
 
אחד הסודות של בימוי כזה הוא בצוות השחקנים האמור ליצור אמינות מוחלטת למעשיה ולטקסטים שהמחזאי שם בפיה, ואפשר בהחלט להצביע על הצוות של פינקוביץ כאידיאלי. ראש וראשון להם הוא מורדי גרשון ששב ומדגים, כשם שעשה זאת ב"יחפים בפארק" את הוירטואוזיות הקומית שלו, המציבה אותו בצמרת הכישרונות הצעירים של התיאטרון הישראלי. הוא שולט בכל תנועה כבכל ניואנס מילולי, שהוא שולף אותם מהשרוול במגע קסם.
 
גרשון נהנה משותפיו לחגיגה – גילת אנקורי המצוינת בתפקיד האם ה"מקצועית" שמגלה ברגע הנכון את הרוך והאמהות הטבעית, גיא לואל מלא קסם ילדותי בתפקיד האח, רופא השיניים, שמחפש קצת שמחה אמיתית בתוך שמחת החיים המדומה שלו, ומיכל לוי שמעצבת היטב את תפקיד האישה הקרייריסטית.
 
אך בעיקר, ולא במפתיע, מי שגונב מכולם את ההצגה הוא רועי רביב בתפקיד המפתה כל כך של תום. כמו שלוין כתב ובעיקר כמו שפינקוביץ ביים, רביב הצעיר איננו "משחק" אלא חי את הדמות בטבעיות נטולת שטיקים וטריקים. הוא מגיש את הטקסטים, חצופים או סקרניים או ענייניים בלי קישוטים, מכות ישירות, כמעט ללא מחוות פנים. ולא בכדי שיאי משחקו הן התמונות שבהן הוא מצייר את אביתר, אשתו, אמו ואחיו – הוא שואל, מתבונן ומקשיב כפסיכולוג, ואינו שוכח להכין על השולחן את קופסת הטישיו למקרה שהדמעות שלהם יירדו מעצמן.
 
שלום וינשטיין עיטר יפה במוזיקה, אורן דר הצעירה מתבססת כמעצבת תלבושות בעלת עין טובה, ודנה צרפתי העשירה מאוד את תפאורת-הבסיס המשותפת לשלוש ההפקות המלאות. דולב ציגל עיצב גם כאן תאורה עניינית טובה.
 
"סיפור אהבה" – מרוץ מכשולים אופטימי
 
לפני כשנה פרצה מתוך הפרינג` מוריה זרחיה עם ההפקה המקורית שלה "זיסעלע", חדרה לרפרטואר של תיאטרון בית ליסין שאימץ אותה בשמחה, והעניק לה את הכבוד להעלות הפקה חדשה של תיאטרון-מחול שאף הייתה אירוע הפתיחה החגיגית של "פותחים מסך 2007".
 
הפעם בחרה זרחיה לעסוק בעניין הקרוב ללב – האהבה – ואף הציבה לב אדום ענק (כמו שמציירים, לא כמו שמצלמים...) על מריצה במרכז ההתרחשויות הרומנטיות שבנתה בסדרת תמונות משעשעות. אלה מתארות את המרדף הבלתי פוסק אחרי הזכות לאהוב, ותמיד מנקודת מבט מחייכת, סלחנית, ובעיקר אוהבת. בין התמונות השונות מקשר המוטיב של גניבת-הלב על ידי אחד או אחת המשתתפים והמרדף המסוגנן של הקבוצה אחריו או אחריה.
 
למרות שהעלילה הפעם מבוזרת יותר מב"זיסעלע" זרחיה מצליחה לספר סיפור –  לא סיפור אהבה ספציפי אלא סיפור "בהמשכים" על אהבה כמושא נפשם של ילדים או  של צעירים שהאביב מתעורר בהם בחדווה, בדרך כלל.
 
מאיה פלג יצרה תפאורה מקסימה בגוונים יפים שכמו התאורה של הדס אילון-לוז והתלבושות המקסימות שעיצבה נעה שדה שאבו השראתם מציוריו של הקריקטוריסט מורדיליו שאמר בשעתו כי "ההומור הוא הבלט של ריקוד החיים הנצחי". ההומור התבלט בעבודתן של זרחיה פלג ושדה, ובא לידי ביטוי מובהק במשחק התוסס של צוות השחקנים-רקדנים חן אשרוב, דנה דוניץ, ורד דניאל, מתן זרחיה, יעל טל, שלומי טפיארו, גיא סלמן יונתן פז-בוגנים, ויעל פרימר. לכל אחד מהם הייתה ההזדמנות להראות את ייחודיות כישרונם, וביחד הם יצרו קבוצה הומוגנית. עם זאת אני חייב לציין לטובה גם שני מבצעים יחידים - של יונתן פז-בוגנים, בשפת חרשים, ושל יעל טל הנותרת בודדה, לקראת סיום המופע.
 
למרות שכל המופע מתרחש על רקע של שירי אהבה חושניים ומתקתקים לא טרחו המארגנים לכבד את יוצריהם ובדף המופע ניתן קרדיט יחיד לעמרי אגמון, המעבד המוזיקלי של "בסמה מוצ`ו". אני מקווה שבמהלך המרוץ המיועד במסגרת הרפרטואר של בית ליסין עניין זה יתוקן.
    
מחזות קריאה – מעשרה יוצאים שלושה
 
מפעל המחזות המקוריים נולד לפני שבע שנים כ"פותחים מסך" - מפגש ראשוני באמצעות הצגות-קריאה לפני שבע שנים. רק לפני שנתיים החליטו בבית ליסין לנצל את ההזדמנות ותחת השם ולבחון אצל הקהל גם הפקות מלאות נבחרות. השנה כבר לא נשמר השם המקורי ופרנסי האירוע בחרו לכלול את כל המתרחש תחת כותרת אחת. אבל השינוי הסמנטי לא ביטל את חשיבותו של מבצע קריאת המחזות, ואפילו לא את מרכיב התחרות על מלגות פיתוח הנלווה להם. 
  
במהלך 48 השעות שביליתי בפסטיבל הצלחתי לראות, בנוסף על ארבע ההפקות המלאות, רק חמישה מתוך עשרת מחזות הקריאה, והתרשמתי במיוחד ממחזותיהן של נטלי נאמן, "בא והולך", בבימויה של יעל כהן, "אנטומיה של תשובה" של יוספה בן שושן בבימויה של דניאלה מיכאלי, ו"שוקולדה" של רועי מליח-רשף בבימויו של משה נאור. בכל אחד מהמחזות האלה יש כתיבה מעולה אם ברמת הדיאלוג או בתחום השפה, עלילה מסקרנת בכל מהלכיה, ודמויות מעניינות. לטעמי, עיקר הפיתוח הנדרש בכל אלה הוא בתחום עיצוב זהותן של הדמויות והנמקות פעולתן, ואני מקווה כי בשנה הבאה נראה אותן בהפקות בימתיות מלאות.
 
עניין מסוים מצאתי במחזות "רמאללה" מאת מייק הרוני, שיכול להפוך למחזה מתח רציני, ו"אתרוגים" של אדיבה גפן, שדורש ניפוי תת-נושאים, ובעיקר פיתוח של העניין המרכזי והמהותי שלו - זהותה של הדמות הראשית.
 
במסגרת הפסטיבל הועלה גם אירוע תיאטרלי חריג מקורי ומסקרן בחצר הקדמית של בית ציוני אמריקה. שם נועדו ליד שולחנות בית קפה חמישה שחקנים וחמש שחקניות לבליינד "ספיד דייט" עם חמש נשים וחמישה גברים, כשכל כמה דקות השחקנים מחליפים מקומות ביניהם.
 
אף כי הייתי שמח לצפות ב"ספיד דייט" מבפנים, החלטתי לצפות בו מהצד, ולראות איך העניין מתפקד, ואחר כך לשמוע תגובות של שחקנים ושל אורחיהם. התמונה שהתקבלה מסקרנת למדי, ומפתיעה בעיקר הפתעתם של שחקנים מההיענות של קהליהם האינדיבדואליים, מהציפיות (היו כאלה שחשבו שמדובר בדייט אמיתי) ומהתגובות. מבחוץ, אני מודה, זה נראה קצת מוזר והזכיר לי מפגשים שבהם סוכני מכירות מנסים לשכנע לקוחות לחתום על חוזים מפוקפקים של רכישת דירות נופש באיים רחוקים. אבל עד שלא אזכה להיכנס פנימה לא אדע מי מסדר את מי בדייטים האלה.
 
סוף דבר – הלהיט הפסטיבלי השנתי של בית ליסין שב ומוכיח את עצמו, ומי שיוכל לקפוץ לסיבוב השני של ההצגות בהפקות המלאות – בסוף החודש – רק ירוויח.