ההצגה החדשה בהבימה מזמנת חווייה של משחק, שמעפיל לרמה גבוהה של עיצוב דמויות ושל נוכחות בימתית. אלו מצליחים להאפיל על חולשות המחזה, שעצם העלאתו נועזת (ותיאטרון לאומי אכן חייב להעז מעת לעת).
"ארטון" הוא המחזה היחיד שכתב אהרון עזרא. בתכנייה של ההצגה מופיעה הביוגרפיה שלו כך: "גדל בגבעת אולגה. בוגר הסטודיו למשחק בהנהלת ניסן נתיב. זהו מחזהו הראשון". וזהו. בריאיון אתו נוספים עוד מעט פרטים, כמו העובדה שגדל כילד דתי למשפחה מסורתית, ונטש את הדת כשהיה בן 16.
את המערכה הראשונה של המחזה כתב עזרא לפני כעשר שנים. אחרי שבע שנים במגירה, השלים את יצירתו, הגיש אותה לפסטיבל עכו, והבמאי רוני ניניו, שניהל אז את הפסטיבל, אימץ אותו והחל לעבוד אתו על שכתובה, שנמשך למעשה, גם במהלך תקופת החזרות, בעזרת השחקנים. חבל רק שבתהליך הזה לא החליט לוותר על תמונת הסיום, הגורעת ממה שיכול היה להיות סיום חזק ונכון יותר לדרמה המשפחתית שבמחזה.
מערכות יחסים רוחשות במהלך יממה גורלית
עלילת המחזה מספרת על יחסי גילוי עריות מתמשכים בין אח, ארטון, השתקן מטבעו, לאחותו הופי. יחסים אלו מתקיימים בגלוי ובחסות הסבתא, מאמנה, ובתמיכתה הפעילה. גם האב, מנו, יודע ובוחר להעלים עין, והאם, באדלה, מנחשת ובוחרת לעצום עין אחת, בעוד העין האחרת מחפשת איך לעצור את ה"עוון", כהגדרתה.
מערכות היחסים שבין האם לבעלה, שבין האם לאמה הזקנה, ששכלה תשעה מילדיה, ובין זו האחרונה לבין חתנה הן הקרקע המורעלת שבין סדקיה צומחת התשוקה האסורה. מערכות היחסים פועלות כקדרה רוחשת ביממה הגורלית המתוארת במחזה, שמהלכה מגלה ארטון כי אחותו מתכוונת להינשא למי שהיה חבר שלה, למרות שאהבתה נתונה לאחיה..
מחזה לא מכאן
שמות הנפשות הפועלות, מעניקים להן איפיון שבטי "אחר", מנותק מכל אפשרות של זיהוי מקום וזמן. המחזה אינו מתרחש "כאן" במובן הגיאוגרפי המקובל, ואפילו אינו ממוקם בנקודת זמן מוגדרת כ"פעם" או "עכשיו". זהו מחזה ישראלי רק משום שהוא נכתב בעברית ועל ידי יוצר ישראלי.
כך גם שפתו של המחזה, שלמעט מונולוג גדול אחד של האם, היא עברית של לא כאן ולא עכשיו. על פניה השפה נשמעת פיוטית, בעיקר על שום ההתפייטות התחבירית המלאכותית שלה. הטקסטים המתעוותים אמנם נאמרים אבל הם אינם מדוברים.
אך זאת אולי רק מכשלה שולית במחזה, ששחקנים מצוינים יכולים להתגבר עליה, כפי שקורה בדרך כלל בהצגה, אך גם זאת עד לנקודה מסוימת שבה גם הם נאלצים לעצור. ואולי לא בכדי שאותו מונולוג של האם הוא רב עוצמה – כי הוא היחיד ששפתו חיה, נושמת, מדברת, ואפילו בעלת ניחוח של פיוט מרגש.
דמויות כתובות לעייפה
מכשלה שנייה במחזה היא היעדרן של הנמקות דרמטיות לדמויות, ולמעשיהן. לכאורה הכל ברור בממלכה היצרית שהמחזה מתאר - הסבתא הכריחה את בתה להינשא לבעלה, וזה מתעלל באשתו לאורך כל השנים.
מכשלה גדולה ומהותית יותר היא העובדה שהמחזה כתוב כשני מחזות. המחזה הראשי הוא זה שמספר את קורות היממה גורלית, שבמהלכה כותב ארטון את המחזה שלו על המתרחש. הרעיון של תיאטרון בתוך תיאטרון נמהל איכשהו, ועובד רק בצורה חלקית, וגם זאת - בעיקר בזכות התפאורה היפה והמושקעת מאוד של איתן לוי (הבנויה ומוצבת על הבמה כדגם של תפאורה) וכן בזכות הבימוי הרגיש של רוני ניניו.
אבל לא התפאורה, לא השפה ולא הבימוי, אינם יכולים להתגבר על המכשלה הגדולה ביותר של המחזה – הטיפול השטחי בדמויות עצמן, בעולמן, במניעיהן ובמעשיהן. דרך הכתיבה אפילו מונעת נגישות אליהן, למען האמת. כשם שהצופה נדרש לעשות את האבחנה בין מחזה המסגרת למחזה הפנימי של ארטון, כך הוא נדרש לנחש את נפש הדמויות, לשער אותן, ואולי גם לחבר בדמיונו את מניעיהן העמוקים.
.
הדמויות נשארות כתובות לעייפה, וברגעים רבים מדי הן נטולות חיים, אפילו במישור היצירתי-אמנותי. הן אמנם אומרות יצריות אבל זו מוחצנת-פלקאטית, ובעיקר כשמדובר בדמויותיהם של ארטון, הסבתא ושל האב. רק ברגעי השיא, כאשר האם מתפרצת על הסבתא, או כשהאחות מנתקת את עצמה מאחיה, זה בא מתוך מה שניתן לכנותו כ"אמת דרמטית".
נקודת האור
וכך אני מגיע אל נקודת האור הבוהקת, שהיא גם המענה האמיתי לכל הסתייגות שאני מסתייג מהמחזה – ההצגה עצמה. כי למען האמת, הבמאי רוני ניניו ושחקניו, יחד עם המעצבים, לא רק שנתנו אמון במחזה אלא בעיקר יצרו אותו, לשו אותו למידתם, ומנקודת מבט זו אפשר בהחלט לברך על העלאת ההצגה.
רוני ניניו השכיל לביים את המחזה בדרך הקשה של עיצוב דמויותיו ואיפיונן, כמעט בהתאמה מלאה ללשונו של המחזה. אך בהבדל גדול ממנו עמדו לרשותו בני אדם חיים, והוא היטיב להשתמש בחומרים האישיים והאמנותיים שהם, כמוהו עצמו, מביאים אתם.
סבטלנה ברגר עיצבה תלבושות מרתקות בפני עצמן – תיאטרליות ומדברות לעתים יותר ממילים רבות. עמיר ברנר עיצב תאורה שחושפת ומדובבת הן את התפאורה העשירה של לוי והן את משחקם הרגיש של השחקנים. שמוליק נויפלד כתב מוזיקה דרמטית מאוד, שמבטאת חזק את הדרמה הגלויה, גם אם לעתים היא עמוסה וכבדה מדי ביחס לדרמה המרומזת שבמחזה.
אלמגור ברגע נפלא של תיאטרון
גילה אלמגור יוצרת את אחד מתפקידיה המרשימים ביותר, כאשר סערת הגוף במשחקה מאירה בעוצמה רבה את מה שבאדלה, אמם של ארטון והופי, אוצרת ונוצרת בתוכה, גם כשהיא זועקת את חרדותיה, ואת חמלתה כלפי אלה שהיא מתעבת כל כך, בעלה ואמה. אלמגור מצליחה במיוחד לרגש בכפל היחס שלה כלפי אמה, שמגיע לביטוי מזעזע ומרגש במונולוג הגדול, שיישאר חקוק כרגע נפלא של תיאטרון ושל שחקנית גדולה.
רבקה גור, כסבתא, מתמודדת במשחק מתוחכם עם דמות לא מוסברת לחלוטין, והיא יוצקת לתוכה מטען רגשי מגנטי. שתיקותיה מדברות חזק וברור מאוד, הליכתה, עיצוב גווה, ומבטיה חושפים סערה פנימית, נחישות וכוח שהם המפתח אולי לכל מה שמתחולל במשפחה המקוללת שלה.
שיר אידלסון בתפקיד הבת החוטאת מגישה משחק רגיש מאוד, שמתמלא בהדרגה עד לתמונה האחרונה שלה, שבה היא מפענחת באופן נפלא את סוד הדמות המטושטשת שקיבלה לידיה. המונולוג שלה היה מרגש דווקא בזכות הפשטות והרוך של משחקה.
אהרון אלמוג בתפקיד האב יוצר עוד אחת מגלריות הדמויות המורכבות שהוא מיטיב כל כך לגלם, בחיתוך דיבורו, בתנועה, ובמחוות קטנות או גדולות שכל אחת מהן מדויקת מאוד.
תומר בן-דוד מגלם את ארטון בטבעיות פשוטה, ובמידה רבה הוא עושה זאת בריחוק של מי שמתבונן מהצד במתרחש, ומנסה לתאר את הדברים ב"אובייקטיביות". שורש הבעיה בעיצוב כזה של דמות מרכזית הוא כמובן במחזה עצמו, שאיננו מבהיר באמת את פשר הדמות ועולמה.
הפער בין המחזה להצגה
אבל בן-דוד לא יכול להסביר במשחק כלשהו את פשר דמותו ואת שתיקתה, ולא את הקשר המיוחד בינה לבין הסבתא, כשם שרבקה גור לא הייתה יכולה להסביר במשחקה את זיקתה המיוחדת של הסבתא לנכדהּ. ממש כשם שגילה אלמגור לא יכולה להסביר במקום המחזאי את פשר השלמתה-התעלמותה רבת השנים ממצוקתה ומ"העוון" של ילדיה.
הצגת "ארטון", בסיכומו של דבר, היא אחת הדוגמאות לפער אפשרי בין מחזה להצגה. למעשה זה לחם חוקו של תיאטרון, שמנסה להתמודד עם רפרטואר חדש ומגוון. קל וחומר כאשר מדובר (אצלנו) בתיאטרון ישראלי מקורי, גם אם איננו מכוון אל מטרות חברתיות, פוליטיות, אקטואליות ובוערות.
משום כך, טוב עשתה הבימה שנתנה למחזה הזה, חרף חולשותיו, את ההזדמנות ואת הכלים הטובים ביותר שברשותה, כשם שעשתה זאת לאחרונה עם מחזות מקוריים אחרים.
למועדי הצגות
08/05/2004
:תאריך יצירה
|