המרוץ לצמרת

המושג השגור כל כך “ פוש אפ", שבעברית אנחנו קוראים לו "שכיבת סמיכה" מוכר – אני מניח – לכל איש ואישה, החל משיעורי ההתעמלות בבית הספר וכלה במכוני הכושר ששומרים על הגחלת הלוהטת של הגוף והנפש שרוצים להגיע להכרה ולמעמד בחברה מהר יותר, רחוק יותר וגבוה יותר. בצבא, למי שזוכר מנסיונו או מספרים או מסרטי קולנוע, שכיבות הסמיכה הן גם אמצעי בדוק של ענישה ושל השפלה.

המחזאי הגרמני בן הארבעים רונלד שימלפפניג, אחד המחזאים המצליחים ביותר בתיאטרון הגרמני כבר יותר מעשר שנים, השתמש בדימוי הזה לכתיבת מחזה מקורי על נושא מוכר מאוד: המרוץ לצמרת בחברה בת ימינו. המדובר כאן במרוץ היי-טק, כמעט דיגיטלי, המתנהל בשלושה משרדים של חברה מצליחה. כל תמונה היא כמו תרגיל פוש אפ מתמשך בין שניים, שאחד מהם בכיר יותר, בעל עמדה וותק והוא מנצל זאת כדי להתעלל באחר. המשותף לתמונות הוא הרצון להתקדם והבלימה האכזרית של הסיכוי להתקדם.

המאבק המילולי כתוב בדיאלוגים המתנהלים בדיוק תמציתי מאוד, בשפה חדה שאיננה משאירה מקום לדמיון, לא של הדוברים ולא של המאזינים. הדיאלוגים נקטעים בתדירות גבוהה כדי שהדוברים יוכלו לומר משהו אמיתי יותר לקהל.  התרגום המצוין של בן לוין, הבימוי המסוגנן והמדויק מאוד של ניר ארז ומשחקם של הבוגרים החדשים של הסטודיו של יורם לוינשטיין, מעניקים למתרחש אמינות רבה וברגעים רבים משלימה ברהיטות בימתית את הנאמר או הנרמז במחזה.

בפתיחה ובסיום של המחזה מזמן המחזאי מונולוגים של אנשי ביטחון בכניסה לבניין הקומות של החברה –שאותם מגלמים בחן כובש אסף בן שמעון ונעה להב. הם המשקיפים הריאליסטיים על הסיכוי ועל הפספוס של הנאבקים בתוך מבוך המשרדים, וחייהם מתנהלים כסדרה אין סופית של שכיבות סמיכה.

בתמונה הראשונה אלה הם יו"ר החברה שמטרפדת את כוונת בעלה, המנכ"ל (הדמות הנזכרת בשלוש התמונות אך איננה מופיעה), מבקש לקדם עובדת צעירה ומצליחה מאוד למשרה נחשקת בהודו. הצעירה, שאיננה מנוסה עדיין במשחקי הכוח, נכשלת כאשר היא בוחרת מהלך-מנצח שהבוס ציפתה לו ומגיבה אליו בעוצמה. כמו בסיום מערכה של משחק טניס.  את צמד הנשים הזה מגלמות יפית שלו ועדי בילסקי במשחק חד כתער.

בתמונה השנייה המאבק הוא בין גבר האוחז בעמדה הכי קרובה למנכ"ל לאישה שהצלחתה המקצועית תלויה בו, או לפחות כך נדמה לשניהם. לפני שנה היה לשניים מפגש מיני מסעיר במשרדו של הבוס הגדול ושניהם יצאו מאותו מפגש נגועים, אך לא ידעו איך לומר זאת, איך להמשיך את הקשר האישי ביניהם. "למה לא טילפנת?" היא השאלה ששניהם שואלים זה את זה, ובגלל שלא עשו זאת, כל אחד מהם מחפש דרך לנקום. אבל המחזאי מעניק לנתק התקשורתי הפשוט הזה משמעות עמוקה יותר – זו של אי היכולת ליצור קשר אנושי אמיתי בתוך יער העבות המקצועי. ומשום כך, ורק משום כך, גורלו של אחד מהם נקבע לשלם את המחיר הגבוה וליפול. ארז דריגס ודיאנה אברמוב מעניקים לדיאלוג הזה כאב וייאוש.

בתמונה השלישית המשימה היא שוב אותה משרה בהודו, שהפעם המתחרים עליה הם עובד הלוקה בתאוות זלילה ותשוקה לאתרי-אינטרנט פורנוגרפיים והבוס הצמוד אליו ומתנכל לו כל שנות עבודתם המשותפת באותו חדר, ומתאמץ בכל כוחו לרדת במשקל, לשמור על כושר, ולשמר את הסיכוי שלו עצמו להתקדם גם אחרי עשרים וחמש שנות עבודה. כאן המאבק הוא כבר "רוחני" – מי יחזיק מעמד יותר, מי ישבור את רוחו של מי, בדרך ל"הודו" האמיתית או הדמיונית שלהם. האכזריות ההדדית שלהם חוגגת היטב במשחקם המעוצב לפרטים של רוי מילר ושראל פיטרמן.

"פוש אפ" איננו מחזה קל לעיכול, למרות שברגעים רבים הטקסט הרציני נכנע לנגיעות קומיות חדות. ניר ארז מצליח ליצור מהן הצגה מרתקת ויפה והסתייע היטב בעיצוב הבמה החכם של מאיה פלג, בתאורה המצוינת של קרן גרנק ובפס קול המוזיקה של נעם ינקלביץ`.