מוסריות אמיתית ומוסריות מדומה
 
דומה כי השנים הרבות והפירות הרבים שהלל מיטלפונקט הניב במהלכן לא הקהו את החוש הבריא שלו ליצירת מרקם דרמטי חי ומרתק בכל רגע. אפשר לומר כי חושיו התחדדו עוד יותר אם במחזה החדש שלו “גוד ביי אפריקה” הוא נודד בבטחה לאחור עשרים ושלוש שנים ועוד עשרים שנה, ואל אוגנדה שידעה את הטעם הישראלי בגלוי ובנסתר, לטוב או לרע.
 
הסיפור שמיטלפונקט מביא עוסק בשאלה מוסרית כפולה - הסיוע המפוקפק של ישראל למשטרים רודניים ולשליטים רצחניים, והניסיון להשתיק בדרכים מפוקפקות את חשיפת האמת. תוך כדי כך הוא גם מצליח להעמיד מראה של מוסריות אמיתית או מדומה בין הדמויות המאכלסות את המחזה. במיומנות רבה הוא מצליח לתמרן בין התחומים, האישיים והפוליטיים, ולארוג מהם תמונה של שפל מוסרי כללי. אבל מיטלפונקט נזהר היטב מלכתוב מחזה שהוא תחליף לכתב אישום. הוא אינו זקוק לזה, כי כל חמשת הישראלים שלו עושים זאת בעצמם, כל אחד בדרכו ובנקודת המצב שלו.
 
העלילה מתרחשת בקמפלה בירת אוגנדה  ב-1994, עשרים שנה אחרי ניתוק היחסים בין ישראל לאוגנדה של אידי אמין. שני זוגות מגיעים לאוגנדה מישראל.  אייבי, איש משרד החוץ שירת באוגנדה בעבר ומצפה לקידום הקריירה שלו במשרד החוץ, אולי למינוי כשגריר באוגנדה. אשתו מליה מקווה כי הביקור הנוכחי מסמן את הפרידה של בעלה מהיבשת השחורה ומהשרות הדיפלומטי. ד"ר יואל קמינר השקיע את רוב שנותיו באוגנדה במסגרת הארגון "רופאים למען אוגנדה" עתיד לקבל פרס מיוחד על פועלו. אשתו, נורית, נשארה במהלך השנים בארץ עם בתם, והצלחתו של בעלה הוא הסיוט של נישואיה. עם בואם לקמפלה הם נתקלים בדוביק, ידיד מהעבר של הארבעה, בעל עבר בטחוני סמוי שממשיך לפעול ברחבי אפריקה כאיש עסקים ממולח. ביקור קצר של מפקח משטרה מקומי הופך את החופשה לאיום על חירותם בגלל רצח שאירע לפני עשרים שנה. בתוך מצב החרדה נחשפות - ובדרך כלל במגע קומי מזהיר - מערכות היחסים המפוקפקות שהיו במשך השנים בין יואל, אשתו, דוביק ועוד.
 
מיטלפונקט בחר להעמיד כציר העלילה את דמותו של אייבי המייצג לכאורה את הישראלי הטוב, שבא לאוגנדה בשעתו בשליחות רשמית וחיונית לכאורה מטעם ישראל. עוורונה המלאכותי של המדינה מיוצג נאמנה על ידי עוורונו האמיתי. הוא לא ראה ולא ידע מה עושים מתחת לאפו הבטחוניסטים שסייעו לאידי אמין. האמת מתנפצת בפניו במהלך הביקור - והוא חסר אונים. מוסריותו נקלעת למבחן, כשהוא נקרע בינה לבין צורך השעה להיחלץ מהבוץ,  בין "קנה האקדח" שמציב בפניו דוביק לבין "קנה האקדח" שמציבה מולו מליה אשתו. החלטתו, תהיה אשר תהיה,  היא המביאה את הדרמה אל שיאה המרגש. מיטלפונקט אינו שופט אותו, אבל גם אינו מנקה אותו משותפותו באשמה הקולקטיבית.
 
גבאי מהפנט

ששון גבאי מהפנט ברגעים רבים בתפקיד אייבי. משחקו נע בין ביטחון עצמי, בין זקיפות קומה, לזחילה רגשית, קומה שחה, בין קול צלול וברור לבין שברי מלים. סנדרה שדה כמליה אשתו ממלאת את התפקיד בנוכחות חריפה, ובהגשה מרתקת של הטקסטים ההדוקים שלה, אך עיקר הישגה הוא בהתבוננות ובהקשבה שאומרים את הסאב-טקסטים בבהירות רבה.

 יורם חטב הוא דוביק, איש העסקים הבטחונאי בכל יישותו. חטב מפגין עוצמה, ובעיקר כאשר הוא מדבר על הפגיעה הצפויה בחשיפת סודות העבר. רפי תבור מרשים בתפקיד יואל, ובעיקר כאשר הוא חושף-נחשף במערבולת היחסים הרומנטיים שלו ושל אשתו, שמגלמת דפנה רכטר בווירטואוזיות חושפנית מאוד של מי שרק נדמה שהייתה מאושרת. את תפקיד המפקח האוגנדי מגלם בחיוך נכון אורי מעודה.

יוסי בן ארי עיצב תפאורה יפה ונוחה מאוד של חדר במלון המשקיף אל נוף עבות, וכן את התלבושות הטובות, ורוני כהן עיצב תאורה עניינית. אורי וידיסלבסקי עיטר במוזיקה עם אווירה מקומית נוחה.