דמותו של אסתרהאזי במונודרמה של יהושע סובול אינה מצליחה לייצג אב-טיפוס אנטישמי
האמנם אסתרהאזי הוא אירופה?
יהושע סובול בחר בדמותו הלא חשובה של קצין צרפתי שהיה בסך הכל שליח לדבר עבירה בקנוניה האנטישמית נגד דרייפוס כדי לכתוב כתב אשמה על האנטישמיות האירופית, ובאמצעותו לתאר "את נפשו השסועה והמסוכנת של שונא היהודים לדורותיו". כלומר דמות שהיא סמל למשהו גדול פי כמה ממנה עצמה. על היטלר כבר נכתבו מחזות, והצרה אתו שהוא ממש לא סמל. השאלה המתעוררת היא למה דווקא פרדיננד אסתרהאזי? האם הוא יכול לשמש סמל לשונאי יהודים לדורותיהם? הוא שלא הגה את הרעיון להפליל את דרייפוס, גם אם ידו היא שזייפה את חתימתו? גם אם האנטישמיות הפכה אצלו לאידיאולוגיה בשלב מסוים – אם לשפוט על פי המונודרמה של סובול - ולא הוא שחולל את הפרשה.
התשובה הלא מספקת היא אולי משום שהרצל, שנולד מחדש כציוני באותה הזדמנות, אמר או כתב ש"אסתרהאזי הוא אירופה", אמירה שנראית כנבואה שהתגשמה ביחס למיליוני ברגים-קטנים במכונת האנטישמיות וההשמדה.
כפי שנמסר בעקבות ההצגה הראשונה שאליה הוזמנה הביקורת, הוכנסו שינויים מסוימים למונודרמה של סובול, ועל כן לא אדון בה לפרטיה. אסתפק בכך שאצביע על שתי בעיות עיקריות בה: העדר פעולה או התנגשות דרמטית שהיו מחזיקות עניין באיש, וניפוח די מלאכותי של דמותו של האיש הקטן שאיננה מרשימה באמת כאב-טיפוס אנטישמי או סכנה של ממש והאידיאולוגיה שלו נשמעת מגוחכת (כולל הטיעון בדבר יהדותו של ריכרד ואגנר) גם במסגרת הטענות המופרכות שהורגלנו אליהם.
מוטעית בעיני גם העמדתו של אסתרהאזי על דרגש מדרגות כנואם בהייד-פארק בלונדון – כפי שהמונודרמה קובעת – כשהוא נושא דבריו בפנייה ישירה לכאורה אל הקהל המתאסף סביבו. מי שהיה שם פעם יודע שאין מצב שבו הנקהלים סביב הנואמים שם שותקים. ההפך הוא הנכון, הם מתגרים בנואם לא פחות משהוא מתגרה בהם.
אבל לזכותו של אלכס אנסקי, בבימויה של איה קפלן, צריך לומר שהוא עושה כמיטב כישרונו לעצב דמות שלמה, החל בנאום הבוטה בהייד פארק וכלה בקול דממה דקה שלו בסיום. הוא מפלצתי ברגעים מסוימים, ילדותי באחרים, מבוהל, מפוחד וגם ציני ומאיים.
יהודית אהרון עיצבה בימה קטנה ונוחה ומאיר אלון הוסיף גוונים בתאורה, וכמוהו אודי ברנר הוסיף למכלול מוזיקה מקורית טובה משלו ועריכת סאונד יעילה.