פסטיבלים - צבי גורן מפסטיבל עכו (רשימה ראשונה)

צבי גורן צפה בשלוש מתוך תשע הצגות התחרות בפסטיבל עכו. בינתיים נרשמה נסיגה מסוימת בהשוואה להישגי העבר. רשימה ראשונה מפסטיבל עכו

געגועיי לבקט

אינני יודע מה היה הנימוק של מי שבחרו ב"זה כמו להרוס רק הפוך" מאת שי פיטובסקי ורונה שגיא. על פניו כאילו יש תוכן לשברי הטקסט, ואם נדמה כי חסר בו משהו, אולי הווידיאו ארט ישלים וימלא את החלל הריק. סמואל בקט עשה את זה. וגם הוא בהדרגה הבין כי כל המרבה הרי זה מגונה, וצמצם וצמצם ותמצת, ואיכשהו תמיד הצליח לצלול לתוך המהות.

פיטובסקי ושגיא אינם בקט, וזה לא לגנותם כמובן. אבל למראה ולמשמע הדברים שהם מעלים בתעתוע התיאטרלי לכאורה הם עדיין רחוקים מלגעת במהות הדברים שהם כנראה רוצים להגיד. איש ואישה עומדים בתור לתיקון. אצלו זה פנס שאינו חדל להאיר. אצלה זה מכשיר הווידיאו שנתקעה בו הקלטת שבה מונצחת אמה המתה. מתוך הסיטואציה הזו כבר צומח עולם דימויים שלם, אך עד מהרה הוא נעלם מתחת לשפעת טקסטים נשברים. יחד הם משחקים זה לזה את הקלקולים של חייהם בסדרה אינסופית של דיאלוגים קצרצרים, עצמאיים זה מזה, שאינם מתחברים לשום דבר למעט הרצון להרשים בחידודים. רק פעם אחת, אחרי כעשרים דקות מתישות בא פרץ פתאומי של מונולוג דרמטי וארוך שרמז שאולי בכל זאת יתרחש הנס. רמז שנעלם כלעומת שבא.

היוצרים הרבים שנטלו חלק בהבאת ההצגה הזאת – מעצבי תפאורה ותלבושות, צלמי וידיאו, יוצרי אנימציה,עורך מוזיקלי וכן שני השחקנים טלי הירשפלד ואייל רדושיצקי ראויים לכבוד על מאמציהם ונכונותם להביא את הבשורה של פיטובסקי-שגיא. אין זו אשמתם שההצגה שלהם כנראה תגשים דבריו של פיטובסקי כי "בתוך תוכו משתוקק המונולוג לדבר אחד – להישכח".

על מה ולמה רמון

כל מה שלא הצלחתי להבין בהצגה הראשונה שבסקירה הזאת וכל מה שלא אהבתי בה היה בהיר ונהיר ומרתק ביחס למה שהכינה לי הצגת "מר עולם" של ליאור ווטרמן ויונתן לוי, שני יוצרים מוכשרים כפי שהראו בעכו לפני שלוש שנים עם "מנו מלך אטלנטיס". הפעם הם מתיימרים ליצור "פארסה פסיכו-אנאליטית קריפטו-לאקאניאנית: הבימה היא מראה המשקפת את ההצצה הכאילו-ראשונית של הצופה הישראלי בעצמו." יכול להיות שהם יודעים מה הם רוצים לעשות. אינני בטוח שהם יודעים איך לעשות זאת.

בהחלטה קפריזית נטולת הצדקה במה שכתבו, הם בחרו להעמיד במרכז הפארסה שלהם – שמעוררת צחוק של מבוכה יותר מכל צחוק אחר – אסטרונאוט ישראלי ששמו "רמון" או כפי שהדמויות האחרונות מכנות אותו "פאפא רמון". הם כמובן מודעים להתנגשות בין האפוס הטרגי של אילן רמון ז"ל לבין הדמות שלהם, ששורדת את אסון ההתרסקות בחלל, ובעצמו בונה תחנת-חלל משלו, עם שתי בנות, ששמותיהן הן של שני כפרים ערביים, ורופא אישי, תאופיק שמו, ואיש זר, מרדכי, שעובר עינויים שונים גם כשהוא הופך לנאמנו החדש של הפאפא.

אז אם לא מובן הרי ברור שיש לנו כאן מין גרסה לסיפור גן עדן, ויש הרמזים למצבים פוליטיים, ויש חיכוך עם "סולאריס"של סטניסלב לם, ויש דגדוגי-רעיונות א-לה נסים אלוני (שהוא היה כנראה משליך לפח), ויש גם שירים (כשלעצמם לא רעים, ובעיקר קצרים עם מוזיקה שיכלה להיות בסיס למשהו מעניין יותר) ודוא"לים נואלים עם יוצרים אחרים. אבל כל זה לא הופך את הפרטים ואת המכלול לתיאטרון שיש בו מהות של כנות מחשבתית. הטיפול הטכנולוגי כאן אמנם מצומצם יותר מבהצגה הקודמת, אך גם הוא נראה כפוי מבחוץ על התוכן.

ושוב כל האמור לעיל אין בו כדי לזלזל בנכונותם של כל השותפים ללכת עם ווטרמן ולוי עד הסוף. ההפך הוא הנכון. הם ראויים לכבוד על העזתם.

משחקים תלויים באוויר

את יום הצפייה הראשון בהצגות הפסטיבל פתחתי עם ההצגה "טרנקילה" של אביטל דבורי, כיוצרת ובמאית, ואלית ובר, שותפתה בעיבוד החומר לבמה ובעיצוב חלל הבימה ותכנון המנגנונים. יותר ממה שהחומר הזה הוא מחזה בעל מהות דרמטית מדובר בהצגה פירוטכנית המשעבדת לגחמות היוצרות סיפור-כמעט-אגדה המתבסס על מקרה אמיתי.

העלילה מתרחשת בבית חולים באקוודור, שבו מרותקת נערה ישראלית למיטתה אחרי פציעה קשה, ומצבה קריטי. בעוד הצוות הרפואי מנסה לדובב אותה בשפה המקומית היא מרחפת בין חיים למוות, בין מציאות כואבת לדמיון מלטף, בין פרוזה לפיוט, וכמובן בין דמעה לצחוק.

את המצב התלוי הזה, בין לבין, עיצבו דבורי וובר באמצעות בובות, מעשי קוסמות, ליצנות ואקרובטיקה במרומי הבמה, לצלילי מוזיקה מקורית של אלדד לידור שערך פס קול מקסים התופס לא אחת את מקום הטקסט החסר. הילית רוזנטל ניגנה חי בקלידים. את הבובות עיצבה ובנתה אורית ליבוביץ-נוביץ ואת התלבושות עיצבה נילי טירקל. אסי גוטסמן עיצב תאורה קסומה, ואביטל דבורי אף יצרה כוריאוגרפיה אווירית יפהפייה, בסיוע הטכניקה האווירית של רן דגן ועינאל גורי. ליאור רוכמן יעץ בעניין הקסמים ואלכס מרגולד תכנן את בובת הציפור המלווה את ההתרחשות מראשית ועד אחרית.

לפי ריבוי היוצרים האלה ניתן להבין כי מדובר בהצגה חזותית מאוד, שבויה לחלוטין באמצעים המיוחדים שנבנו עבורה (ולא הייתי רוצה לגלות את פרטיהם למי שאולי עוד יקפוץ לעכו ויראה או למי שיראו את ההצגה בהמשך). אסתפק בכך שאציין כי ההגזמה משרתת בדרך כלל את העלילה, וזה כולל את משחקם המטריף למדי של יולנה צימרמן בתפקיד האחות, של ירון (סנצ`ו) גושן בתפקיד הרופא (ובתמונה אחת נפלאה גם כשלושה רופאים בעת ובעונה אחת) ושל דיוויד בילנקה בתפקיד האביר הקוסם, ובעיקר בתפקיד הרופא היחיד שמדבר שם אנגלית (השאר דוברי ספרדית). המשחק המרגש ביותר הוא זה של רונית חדד, והקטעים המרגשים ביותר הם דווקא אלה התלויים באוויר בינה לבין בועז שאול כמלאך.