כמו סרט איטלקי טוב
 
מנהל אמנותי הולך ומנהל אמנותי בא בתיאטרון חיפה, ובינתיים ממשיכים שם להעלות את  צוואתו האומנותית של המנהל היוצא עודד פלדמן, "הר אדוני", עיבוד בימתי לספרו של הסופר האיטלקי ארי דה לוקה בבימוי דני הורוביץ. 

עלילת המחזה מתרחשת בשנת 1960 ומספרת את סיפורם של דיירי שכונה בנאפולי שחיים עדיין בצילה של מלחמת העולם השנייה. המחזה מתמקד בידידות מופלאה בין נער בן 13 לבין סנדלר יהודי ניצול שואה, שמספר לו כי בגיבנת שעל גבו מצויות כנפיים שעמן יעוף בבוא היום לירושלים. במקביל מתפתח סיפור אהבה בין הנער לבין מריה, נערה בת גילו, שמנוצלת מינית על ידי בעל הבית (בגילומו של אלברט אילוז).

בשנים האחרונות דני הורוביץ מדלג בין הארץ לבין איטליה עם אשתו, קלאודיה דה לה סטה (במאית יצירת המופת "האוהל האדום", שמשחקת גם ב"הר אדוני"). ב"הר אדוני" הורוביץ שב לתיאטרון הממסדי בהפקה הכוללת שלל שחקנים מוכשרים וביניהם איציק וינגרטן, רוברטו פולק,  יוסי  טולדו והצעירים אמיר דוליצקי והילה מצקר.
 
כחלק מתהליך העבודה פגשו שחקני  ההצגה את הסופר ארי דה לוקה שהגיע ליריד הספרים בירושלים. "היה מעניין לפגוש את האיש שייצג את העולם שממנו כתב את הספר. הוא סיפר על הילדות שלו שהייתה דומה לילדות של הילד בספר", מספר רוברטו פולק, מהשחקנים הוותיקים של מה שנותר מלהקת שחקני תיאטרון חיפה, שמגלם בהצגה את הנגן האמן מאסטריקו. "דה לוקה הוא  איש שאינו מרבה לדבר, לא מאלה שאומרים `אני יודע ואני כתבתי`, אדם עניו עם תשובות ישירות, קצת כמו הספר. עולם ומלואו. הספר הוא פיוטי כמו שירה שאפשר למצוא בה הרבה דימויים ורבדים במשפט אחד, וכך גם האיש. ההצגה היא קצת כמו סרט איטלקי טוב  - עוקבת אחרי  התנהגות יום יומית של השכנים בשכונה. שמענו סיפורים מדני הורוביץ כדי לספוג את העולם הזה ".
 
לאמיר דוליצקי, בן ה- 30, זו הפעם השנייה שהוא משחק בהצגה של הורוביץ (הראשונה הייתה ב-"סיפור גן חיות" בצוותא). דוליצקי מגלם את  הדמות הראשית , של הנער בן ה- 13. "התחלתי חזרות עם דני לפני כולם", הוא משתף, "ישבנו ודיברנו, חיפשתי איך לעבד את הילד הזה באופן דרמטי כדמות לירית, כי בספר הילד בעצם כותב מהצד. כשמעבדים לבמה צריך לבדוק  איך הילד חווה את המוות של האימא, למשל. האם הוא מוציא אנרגיה מאופקת? איך הוא זז? אלו תנועות יש לו?  צריך להקים אותו לתחייה בהמון רבדים. אני חושב שדני ראה את עצמו בילד הזה. יש בדני משהו מאוד נאיבי וילדי, זה חלק גדול מהקסם של האישיות שלו. גם אני כזה באיזשהו מקום. ככה עושים חזרות ומגלים משהו ועוד משהו, ואז מגלים שלא הגעת לכלום ואז בודקים עוד משהו ועוד משהו. וזהו, זה התהליך וזה כיף".
 
דוליצקי, שכל הדמויות סבות סביב דמותו  מוסיף: "זו הייתה תחנת רכבת בשבילי, מישהו הולך ומישהו בא. כל פעם מגיעה רכבת ומגיעים ליעד אחר. היה מפחיד וזו המון אחריות, אתה מוביל, דרכך הקהל חווה את כל ההצגה. אני יכול להרגיש איך אני לוקח את הקהל יד ביד ואנחנו יוצאים לטיול קטן".  

מאסטריקו, הדמות שמגלם פולק היא דמות של אנרכיסט שאינו מוכן להתמסד או להאמין לדברי השלטון,  ותמיד מחפש את ניצוץ המרד. "הוא איש שמאוד מתאים לתקופה של אחרי המלחמה. אלו אנשים עם המון עקרונות שרואים שהעולם הולך ומתדרדר", אומר פולק ששאב את השראתו מדמותו של אביו שלדבריו "היה נער קומוניסט–ארגנטינאי גאה".

 תיאטרון בהתאוששות 
  
"אנחנו עושים את העבודה כמיטב יכולתנו ואחרים הולכים ובאים", אמר לי רוברטו פולק, עוד בטרם פרישתו הדרמטית של עודד פלדמן מהניהול האמנותי של התיאטרון. "צריך לתת למותג הזה להיוולד מחדש. תיאטרון חיפה צריך ראייה של 190 שנים קדימה כדי שיתאושש ממה שעבר. צריך זמן כדי שהדברים יבשלו. התיאטרון נחשב למותג בעייתי בגלל הרפרטואר והתוצאות, ובכדי להחזיר את האמון בו צריך לקחת נשימה ארוכה. היום הוא כמו ילד שצריך ללמוד מחדש לקראת העתיד".
 
פולק, שהוא מהשרידים האחרונים של להקת תיאטרון חיפה, סבור שעם הזמן הלהקה תתחדש. "ברגע זה עסוקים בלתת לתיאטרון להתאושש וברגע שיתאושש יהיה ביטחון להקים להקה", כמי שמתגורר בבנימינה לדבריו חשוב שהלהקה תהיה חיפאית במהות, כלומר שהשחקנים יהיו עסוקים בעיקר בהפקות של התיאטרון.  "בעבר דיברו על שחקנים חיפאים. זה היה מזמן, אבל הרעיון הזה  התפורר כי רובם עברו לתל-אביב. אלה חלומות באספמיה".
 
עבור דוליצקי זו הפעם השלישית בעבודה עם תיאטרון חיפה (אחרי "משחקים בחצר האחורית" ו"משפחת ישראלי"), לדבריו, זהו תיאטרון ביתי שעובדיו  מלאים באהבה לעבודה, "אכפת להם, דואגים לך", אך לדבריו "זה לא בית. זה בית כשאני שם, כשאני לא שם יש לי בתים בכל מיני מקומות, זה גם יתרון של המקצוע הזה. אתה יכול לבנות לעצמך שכונה".
 
"מה שהפך להקות למצליחות  הוא שהן היו טוטליות", אומר דוליצקי "בלהקות של  פינה באוש  או  פיטר ברוק התנאים קשים ועובדים שעות על גבי שעות, חוקרים את היצירה ומפרקים אותה ואתה יכול לאהוב או לא לאהוב את זה. לעומת זאת כאן עושים חזרות להצגות במשך חודשיים בלבד. אני לא שופט את התקופה. אני משתדל להתמסר טוטלית, אבל מתנהל כמו כולם. אני  משתדל לעשות אמנות במקומות שבעיני מבטאים  אותי הכי טוב".
 
"לקהל  היום יש טעמים שונים, מה שיכול להתאים לאליטה לא מתאים לאחרים והתיאטרון בבעיה", אומר פולק, "תיאטרון רפרטוארי צריך ליצור לו קהל משלו ובכל התיאטראות מוותרים קצת על הרמה האמנותית כדי שהבסיס של הפירמידה יוכל להגיע לתיאטרון. אם קהל לא מבין מה שהוא רואה על הבמה הוא יוצא מתוסכל ולא יגיע יותר לתיאטרון. הקונפליקט לא פתיר כל עוד הפוליטיקאים לא מסבסדים את התיאטרון במאה אחוז. בתיאטרון חיפה נעשה מאמץ מאוד גדול ולא פשוט לשמור על שני הקהלים.
 
"היום בכל העולם התיאטראות מסובסדים לגמרי, כי תיאטרון הוא לא עסק רווחי, גם לא המוצלחים. אין תיאטרון רווחי, מקסימום הפקה אחת או שתיים. אם רוצים לפתח את התיאטרון בארץ צריך לטפח את הפרינג` ואת התיאטרון האמנותי-רפרטוארי במיוחד בפריפריה, כדי שתהיה אליטה אמנותית מחוץ למטרופולין. בסוף הכל יתרכז במטרופולין ונחזור לתקופה הפאודלית. יהיו ברונים שיש להם כסף והם יחזיקו את התיאטרונים שקרובים לליבם וזהו".