בקושי פרק של סיטקום

תארו לעצמכם מצב כזה: חברת התעופה החדשנית מזמינה אתכם לטוס מבית הנתיבות המשוכלל שבנוי לנחיתות והמראות של מיטב המטוסים המודרניים, ובמקום להעלות אתכם על אחד מאלה היא דוחסת אתכם לתוך מטוס מיושן, שכבר מזמן יצא לגמלאות, והטייסים והדיילות מתאמצים להתניע אותו, להריץ אותו על המסלול, אבל הוא תקוע אי שם בקצה. הטייס מסביר, הנווט מתמרן, הדיילות מגישות תקרובת ומפיות לחות. לא עוזר. המטוס תקוע. הנווט והטייס והדיילות מתחילים לספר בדיחות משנת תרפפ"ו. פה ושם מישהו מנסה לצחוק. לא עוזר. המטוס עדיין לא ממריא. הנווט מתחיל לקפץ בין המושבים, נתקל בנוסע אחד, נופל על אחר, מחליק לפה, מגעגע לשם. לא עוזר. נותנים לכם חוברת יפה שמוכרת לכם כמה טוב ויפה ונעים ועליז ומצחיק זה היה פעם לטוס במטוס הזה, כשהיה משוכלל. מין חזרה כזאת לעבר. לא עוזר. 
  
האמת היא שאתם תקועים בתיאטרון ובחוברת הצבעונית מספרים לכם שלפניכם "קומדיה עם מעוף" – מין מאכל מיוחד, כנראה כשר למהדרין, שהיו מגישים אי אז בטיסות. השנה היא 1965 ואתם מוזמנים לחוות 12 שעות (בהצגה הנמשכת 95 דקות ארוכות) בחברתן של שלוש דיילות אוויר, המאהב שלהן המתמרן בדרך כלל בהצלחה בין לוחות הזמנים של טיסותיהן, החבר שלו שנקלע לתסבוכת בטעות ומתגלה כסרסורון זעיר, וסוכנת הבית שיודעת הכל ומעמידה פנים שקשה לה.
 
מכיוון שאין למחזה של מארק קאמולטי שום ערך של ממש – בקושי ראוי לפרק בסיטקום - מנסים לשכנע אותנו שמדובר בפארסה, ומגייסים לתכנייה ציטוטים של מבקרים מאותם ימים, כולל גמזו, שכתב אז שכבר מזמן לא צחקו רבים כל כך. ומספרים שבספר השיאים של גינס ה"מטוס" הזה שבר את כל השיאים הצרפתיים ב-55 ארצות. מזעיקים גם את יוסי גרבר לכתוב מאמר על חייו היפים כדייל אל-על כשהבואינג הראשון הוטס לחלל הגאווה הלאומית שלנו. מספרים לנו על תולדות הדיילות באוויר, כאילו מדובר באחד מהישגי הפמיניזם במאה ה-20 . ואפילו מזכירים לנו בהרחבה (די נדירה) כי המחזה-מטוס הזה הועלה גם בארצנו ב"תיאטרון הוורוד", אחד מאותם נסיונות לקיים כאן תיאטרון מסחרי לגיטימי לפני שהתיאטרון הרפרטוארי המסובסד החל להתחרות בו, לנגוס ולחנוק אותו עד מוות. ב"טיסה" שהייתי בה אמש ישבה לפחות אחת מאלה שמאמציה הרבים קורקעו בגלל הנהלות שהפכו את המוסדות שלהם לבתי חרושת להצגות-קופה.
 
מועלים בתפקידם
 
מצטער אבל ממש מרגיז אותי שזה מה שנותנים לשחקנים כמו תיקי דיין, מיכה סלקטר, דרור קרן, שירי גדני, שירי נדב ותמר קינן, כאילו היו קופאים בסופרמרקט שתפקידם לדפוק קופה. את המשימה הזאת הם עושים רוב הזמן היטב, אם כי בעמידה, בניצוחו המובהק של הקופאי הראשי, הבמאי לזלי לוטון. התפאורה של לילי בן נחשון כבר הראתה סימני בלות או הזנחה, והתאורה העניינית של שמואל אטמזגי סבלה מתקלה. התלבושות של הדס אבנרי נראו יעילות וכמוהן גם התרגום הקולח של דורי פרנס.
 
כן, ברור לי שרבים יצחקו – אם כי אינני בטוח כמה זמן  זה יחזיק – אבל בה בעת ברור לי שכבר מזמן לא בכו רבים כל כך שמאמינים עדיין בזכות קיומו של תיאטרון אמנותי, רפרטוארי, ציבורי ומסובסד. מצטער, אבל עומרי ניצן ונועם סמל, שאני מעריך את מכלול הישגיהם ביחד ולחוד בניהול תיאטרון חיפה, הבימה והקאמרי לאורך שנים רבות, מעלו הפעם בתפקידם בהחלטתם לשלוף מהבוידעם את המחזה התפל הזה ולהציגו בתיאטרון הקאמרי של תל אביב שהם מנהליו.