חוויה תיאטרלית נדירה

אל הצגת "אובססיה"  היגעתי באיחור רב, אחרי שכבר נפוץ סיפור ההצלחה שלה, שנקבע כבר כאשר ההפקה עלתה לראשונה לפני שבעה חודשים בבית צבי ושוב כאשר חודשה לפני שלושה חודשים, בתיאטרון הספריה, ואחר כך כשזכתה בפרסים בפסטיבל הבינלאומי בוורשה. עתה – נוכח הלחצים – היא הוחזרה אל הבימה לסיבוב הופעות קצר עם אותה קבוצה של שמונה שחקנים נפלאים שהיו תלמידים וכיום הם הבוגרים הטריים של בית הספר למשחק.
 
הפקפוקים שליוו אותי – כהרגלי נוכח התלהבות "פה אחד" - נמוגו כהרף עין. מתחילתה ועד סופה "אובססיה" היא חגיגת תיאטרון שיש בו הכל, חוץ מתפאורה – וכל כולה עיבוד מצוין שעשה הבמאי עידו ריקלין לרומן הפיקרסקי של ז`ול וורן שהעשיר את  הדמיון עשרות שנים לפני שהקפת העולם הפכה למעשית, כל דור במהירות גדולה יותר, אם כי בהרבה פחות הרפתקאות.
 
סיפור העלילה מתאר החלטה של איש אחד, פיליאס פוג, להוכיח שהוא יכול להקיף את העולם בפרק זמן מדויק של שמונים יום. הוא מתערב על כך עם חבריו במועדון הלונדוני שבו הוא מבלה את זמנו. הוא והשעון שלו, ומחשבותיו על מהות הזמן. יחד עם משרתו החדש ז`אן פספרטו, הוא עושה את דרך החתחתים הכוללת נסיעה ברכבות, בסירות וספינות, בתנאי מזג אוויר משתנים ותוך אין ספור אירועים, כולל הצלתה של אלמנת מהרג`ה משריפת גופתה,  המאיימים על הצלחתו. את מסעו מלווה הבלש פיקס מהסקוטלנד יארד הבטוח כי הוא עוקב אחרי האיש ששדד את הבנק המרכזי בלונדון יממה אחת לפני שהחל המסע.
 
בשני דברים מצטיין העיבוד של ריקלין – האחד הוא ביכולתו להפיק מהרומן את הליבה שלו שהיא הסיפור האנושי על מהות האובססיה – זו של פוג שמתערב כי יצליח להקיף את העולם כולו בפרק זמן מדויק של 80 יממות, וזו של פיקס הבטוח שפוג הוא השודד המבוקש. ההישג האחר הוא בהפיכת המילה הכתובה לחוויה תיאטרלית נדירה, שאין בה תפאורה אלא רק שמונה שחקנים שמחליפים דמויות ותלבושות נפלאות שעיצבה אירנה שר, איפור ופאות שעיצבה מלאני קפלן, מוזיקה נהדרת שכתב דורי פרנס (שהוא היחיד שמתרגם מחזות לתווים מוזיקליים) שאותה מנגן חי מאוד הפסנתרן יובל שפירא, ותאורה מלאת השראה של עמיר ברנר ועדי שמרוני.
 
התוצאה היא הצגה נדירה ביופיה, בקסמיה, ובאמנות התיאטרון שהיא מחזירה אל הבימה, ואם לדייק יותר – זאת הצגה שהשחקנים הם הכוח המניע שלה, כקבוצה מתואמת להפליא המגלמת את זירות האירועים, את מזג האוויר ואת התרבויות שדרכם עובר המסע, תוך הפגנה של יכולות פיזיות ואקרובטיות בהדרכתו של אורי בוסתן, תנועה משוכללת שהם עצמם עיצבו והיא לעתים עוצרת נשימה בדמיון היצירתי שלה. והם מצוינים כיחידים המגלמים בהתמסרות מוחלטת תפקידים גדולים או קטנים.
 
ערן מור מגלם בדייקנות מהפנטת את פיליאס פוג כדמות מסקרנת בעוצמת האובססיה המניעה אותה, וכובשת את נאמנותו ללא גבול של המשרת התמים, פספרטו, בגילומו שובה הלב של ניר רווח. עירד רובינשטיין מעצב מצוין את הבלש פיקס ברוחב תנועה וביטוי המנוגדים לאלה של פוג, ומיטל שיטרית בתפקיד אאודה, אלמנת המהרג`ה, כובשת בכנות ההבעה שלה את לב הקהל.
 
לצד ארבעת ה"סולנים" נושאת את ההצגה על כתפיה "רביעיית התפאורה והאביזרים" של המסע הבימתי הזה – גיא אלון, דב גפן, אלון אורבך ואסף בן חיים. לכל אחד מהם יש את רגע התהילה האישיים שלו וביחד הם המנוע של ההצגה.
 
יש עוד שלוש הופעות בסיבוב הזה ואסור להחמיץ אותן. אני מקווה מאוד שמישהו יתעשת ויקנה את היהלום הבימתי הזה ויעלה אותו בכל רחבי הארץ, בבתי ספר, במרכזי תרבות ובאולמות תיאטרון מרכזיים.