פסטיבלים - רשמים מפסטיבל "תל-אביב דאנס"

הופעתה של קבוצת המחול מטורקיה במסגרת הפסטיבל לצד התרומה הישראלית נתנו מענה מסוים לציפיות מן הפסטיבל החדש

הנוכחות הישראלית בפסטיבל המחול הבינלאומי "תל אביב דאנס 2007" כללה עד כה שני מופעים - של "שקטק" ושל להקת המחול הקיבוצית, וכן את הרקדנית טליה פז והמוזיקאי שלומי פריג` ואת נגנית הצ`לו מאיה בלזיצמן בערב ישראלי-בלגי-אנגלי. להקת הבלט הישראלי תחתום את האירוע בתחילת נובמבר עם "רומיאו ויוליה", ואני מצפה למפגש הזה בסקרנות.

ללא השראה, ללא התחלה וללא סיום

אולי משום שגם "שקטק" וגם להקת המחול של רמי באר, עם כל ההבדלים ביניהן, לא ניצלו את הזירה הבינלאומית כדי ליצור, או אפילו לנסות ליצור משהו חדש. אולי לא חדשני, שהרי לא תמיד זה חייב להיות כזה, אבל חדש. שקטק נגעו בחידוש, בעיקר באמצעות הפקה בימתית משוכללת, אבל סדרת קטעי ההיפ-הופ, הברייקדאנס והקפואירה שביצה קבוצה צעירה (שאיש לא טרח לזהות את חבריה, וגם לא את יוצרי המופע השונים) הייתה מעייפת במיוחד, נטולת השראה או אנרגיה סוחפת (על הבמה ובאולם). אין לי דבר נגד הרצון לשעשע את הקהל במופעים מסוג זה, אבל הציפייה שלי, שבמקרים רבים בעבר נענתה גם מסוגי ריקוד אלה, היא שהמופע יחתור לעבר יצירתיות מקורית ככל האפשר, או לפחות ייתן את התחושה שאנו מצויים ברחובות וברחבות שבהן החבר`ה משתוללים באמת. פעם זה היה קיים ב"שקטק". הפעם בכלל לא.

20 רקדני להקת המחול הקיבוצית, לעומת זאת, היו אנרגטיים מאוד והראו שניתן ליצור באמצעותם חוויות מחול יפות. אלא שהרעיון הטוב של רמי באר ליצור ב"כיף-כפים" ליצור מופע בכיף נפל בחלקו בין השאיפה הזאת לבין העריכה הקטלוגית של ציטוטים יפים וקצרצרים מתוך יצירותיו הקודמות, קטעים שלמעט דואט לירי אחד מקסים לא חרגו מהשגרה המעייפת למדי של ממוצע תנועתי מוגבל - הנפת ידיים או רגליים, ריצה, קפיצה וכדומה. מה עוד שכמעט כל הקטעים היו קטועים ללא התחלה וללא סיום, נכנסו בסתמיות ונעלמו כלעומת שבאו לפני שהיה אפשר ליהנות מהפוטנציאל שנרמז בהם. אז נכון, זה ערב נחמד, תקשורתי מאוד (וזה חשוב וראוי כשלעצמו), אבל לא תורם לקביעת איכותו ומשמעותו של פסטיבל בינלאומי.

הפרימדונה הטבעית שלנו

תחושה דומה ליוותה גם את התרומה של טליה פז ושלומי פריג` במופע הישראלי-בלגי-אנגלי. כמעט כל מה שניתן לומר על יכולותיה של פז כרקדנית כבר נאמר, ואין זה סוד שהיא כיום הפרימדונה הישראלית הראשונה במעלה שכל הופעה שלה מרתקת. כך כשהיא מבצעת סולו מעניין של מאץ אק השוודי, שעמו עבדה בעבר, וכך כשהיא מנסה כוחה ביצירה משלה, במשותף עם המוזיקאי שלומי פריג` שנדבק בחיידק המחול והוא שב ומופיע ותורם את חלקו לצד יוצרים ורקדנים מרתקים.

בכל מופע שלה, מאז שובה לפעול בארץ לפני כשנתיים, פז ממשיכה לחשוף משהו אחר מזה שחשפה בקודמו – וראוי ליוצרים שונים ללמוד זאת ממנה. לכאורה ברור שהיא "יכולה", ותנועתה נראית טבעית, עכשווית וראשונית (כמו מעידה קלה שהייתי בטוח שהיא אמיתית, שהרי זה קורה ויכול לקרות לטובי הרקדנים), אבל בהתבוננות רצינית אי אפשר שלא לראות את האמנות שלה. את הטכניקה המושלמת, את הביטוי המדויק. זה לא הגוף (הנפלא) אלא הרוח המפעמת בו שעושים את התנועה שלה למיוחדת.

זה בא גם לידי ביטוי ביצירה המשותפת שלה עם פריג`, שעדיין זקוקה לעבודה, להידוק ולהגדרה ברורה של הכוונות והמטרות. אני כותב זאת בהערכה מלאה לנכונותם של השניים להציג בפני קהל יצירה המצויה בתהליך הגיבוש שלה. זה מחייב גם אותי כמבקר להמתין עוד קצת לפני שאברך (או חלילה להיפך). בשלב הזה אני יכול לאמר כי אני מסוקרן מאוד ביחס לפיתוח היצירה הזאת, שיש בה עדיין חידות המצפות לפתרונן.

באותו ערב ביצירה של מיקל פופר האנגלי שסיימה את המופע ניגנה חי במרכז הבמה הצ`לנית מאיה בלזיצמן יצירת סולו נפלאה של המלחינה הבריטית ג`ודית ווייר, שהשראתה משירי אסירים שחורים. אם היה ניתן – הייתי מוותר על המחול שליווה את המוזיקה. לאו דווקא משום הסתייגויותיי מהכוריאוגרפיה או הביצוע אלא משום שלא רק האוזן אלא גם העין רותקו אל מאיה והצ`לו.

ספר אנטומיה

הופעתו של פופר בערב הבינלאומי באה ערב אחרי שהופיע עם חבריו, הרקדנית המקסימה והוותיקה סאלי אוון (שהיכרתי אותה לפני שלושים שנה בסטודיו של בלט ראמבר בלונדון) והרקדן-שחקן פיטר בולדווין. בלשון המעטה אומר כי לא אהבתי את המופע שלהם, למעט הקטעים המרגשים של אוון לקראת סיום. המופע הוגדר על ידי יוצרו כ"קברט תנועה יצרי מוחצן ונועז", אך למעט ההחצנה לא היה בו יצר והוא לא היה נועז. ההומור האנגלי אהוב עלי בדרך כלל, אבל לטעמי הוא היה הפעם מלאכותי מדי, פשטני ונטול חן. גם לא אהבתי את קטעי המחול של פופר – בסרט שפתח את הערב ובהמשך – למעט האפיזודה החביבה שבה הוא "גילם" את הכלב בסמל חברת התקליטים HIS MASTER`S VOICE. בקטעי המחול שלו – בדרך כלל של פלג גופו העליון - פופר נהנה להציג את מכלול שרירי גופו הנראה כלקוח מתוך ספר אנטומיה. זה מרשים בשתי הדקות הראשונות, ומשעמם כאשר זה הופך למרכיב העיקרי של כוריאוגרפיות הדומות זו לזו עד בלי קץ.

היצירה האורחת האחרת בערב הבינלאומי הייתה של אנטוניו מונטניל הבלגי, שבה הוא ניסה לבחון את היחסים בין המופע והקהל, לכאורה בצורה של דו-שיח. אלא שזה היה מונולוג, שכלל קטע של של גמגום, או חיפוש אחר מילים, בין ביצועי קטע המחול המיכני למדי שאותו רקד שלוש פעמים, בכל פעם לצלילי מוזיקה אחרת. אם היה הבדל ביצירה בזכות השינוי המוזיקלי הוא נותר בתחום הצליל בלבד.

בין ארבע רגליים לשתיים

כמעט בייאוש (לא צריך להגזים, אני יודע) הגעתי אמש להופעה של "פרויקט המחול זיינאפ טאנביי" מטורקיה, ואפשר לומר שבסופה יצאתי עם חיוך של שמחה. כי כן, המופע הזה "4 רגליים", היה חכם, מהנה, ובוצע על ידי אנסמבל רקדנים מצוין. הרעיון המוליך של המופע הוא המתח בין האקטיבי לפסיבי שבמצב האנושי. זה בא לידי ביטוי מוחצן לכאורה באמצעות השימוש בכיסאות, ספסלים, ספה, שולחן – אלה היצורים בעלי 4 רגליים - כמשענות, סמוכות, נקודות מוצא, תחנות ביניים ותחנה סופית לתנועה האנושית המתקיימת על שתי רגליים.

הפרויקט מורכב מקטעים נפרדים – קבוצתיים, סולניים, דואטים או שלישיות וכדומה עם קטעי מוזיקה מצוינים – וקטעי קישור קצרצרים שבמהלכם מכינים על הבמה המוחשכת מאחור את יצורי 4 הרגליים של הקטע הבא. מה שהפך את סדרת הקטעים ליצירה אחת שלמה זה המסר האנושי העובר כחוט שני בכולם. ועם זאת, כמה מהקטעים האלה ייחרתו בזיכרון – דואט-טנגו מקסים, סולו מרטיט לצלילי "לילי מרלן" של מרלן דיטריך, ועוד דואט מרגש לצלילי "פאלומה" בביצועו המרגש של ג`טאנו ולוזו (מהסרט "דבר אליה" של אלמודובר), ובעיקר – לקראת הסוף תמונת האונס הקבוצתי האלים ואחריו הסולו של היוצרת המרתקת, זיינאפ טאנבי, שאמר כמעט כל מה שניתן לקרבן להגיד על מה שעבר.

הקהל, שעמד על רגליו בסוף המופע, היה מוכן להמשיך בחוויה, אבל זיינאפ טאנביי יודעת ומבינה את סוד האמירה המדויקת בתנועה, בביטוי ובמשכה. כדאי מאוד לנסות ולתפוס כרטיס למופע הערב.