פסטיבלים - עד כלות ה"נשימה"

15 תלמידי משחק של סמינר הקיבוצים ומלחין אחד יוצאים למסע שהוא מופע מחול אנרגטי החודר עמוק אל חדרי לב ובטן

מחול פיזי ומחול רוחני

ספק אם מישהו היה אומר שניתן לקחת נשימה עמוקה ולהחזיק אותה בפנים שעה שלמה. אבל זה, כסמל, מסביר מה שקורה לקבוצת השחקנים של המגמה למשחק של בית הספר לאמנויות הבמה במכללת סמינר הקיבוצים בהצגתם "נשימה", הפותחת את סדרת ההצגות שבהן יופיעו בשנת הלימודים האחרונה שלהם.

זאת הצגה שהיא נשמת-התיאטרון, שבה נשמת-השחקן לובשת צורה, ונשמת-הקבוצה מתלכדת, וכנראה – אם להעיד עלי – מתאחדת עם נשמת-הקהל. אין בה סיפור, אבל יש יותר מעלילה אחת, והיא מתקיימת כתיאטרון-תנועה במשמעות הטהורה ביותר של המושג הזה, כלומר זהו מופע מחול.

כך צריך לראות את ההצגה, שהיא יצירתו של אריה בורשטיין, בשיתוף המוזיקאי הנפלא דידי ארז המופיע לצד 15 השחקנים-שותפי היצירה. זהו מחול פיזי מרתק, רב פנים ואירועים, וזהו מחול רוחני, עשיר מבע אנושי עמוק, לעתים אף רב מהכיל את המתחולל שם בתוך הקיום הפרטי או הקבוצתי. זאת הצגה שמזכירה לעושים ולצופים גם יחד כי הנשימה היא לא רק תהליך פיזיולוגי – אקטיבי או פסיבי – שבלעדיו אין חיים, אלא גם אותו כלי-חיוני ומוחלט של אמנים-מבצעים – שחקנים, רקדנים, נגנים, זמרים.

אריה בורשטיין עבד עם הקבוצה שנתיים כמורה לתנועה, ומתוך פרק הזמן הזה קמה והייתה הצגת "נשימה" המשתמשת במה שלימד ובמה שלמדו בתחום קונטקט-אימפרוביזציה, בוטו ותיאטרון תנועה, ופיתחו לשפה נטולת טקסט שבה הגוף מדבר בתנועה, במגע, במבט, בהישענות, בהיחשפות, בעצירת פתאום ובהתפרצות. בסופו של התהליך, גילה בורשטיין כי שלח את השחקנים שלו למסע פרטי של כל אחד מהם, ומשותף שלהם כקבוצה, שמהלכו הם מדברים-מספרים על עצמם – בזיקה לעצמם ולזולתם גם יחד. יתר על כן – בורשטיין, יחד עם המוזיקה הנושמת מאוד של ארז, שברגעים רבים חי אותה במשחק עוצר נשימה כשלעצמו, הפיחו רוח חיים ב"גולם" בימתי רב איברים וזה קם והיה ליצור חי, נושם, מסתער, מסתכן עד כלות, כשנשמת-אפו יוצאת מהגוף ועולה מעלה מעלה.

יש בהצגה הזאת הרבה מאוד כישרון, וכל אחד מהשחקנים הצעירים ראוי למחמאה אישית על "רגע התהילה" שלו במכלול. הרשימה ארוכה והם ימחלו לי אם אסתפק בתודה ובהערכה הקולקטיבית הזאת. אם כך הם פותחים את שנת הלימודים המסיימת שלהם – אני דרוך לראות מה עוד יעשו במהלכה ולאיזה הישגים יגיעו. הם ראויים להערצה על מה שהם מביאים לחלל הבמה – שהקהל יושב משני צדיה - שעיצבה לירון גת, וגם את התלבושות הנוחות, ובתוך התאורה רבת ההשראה של חני ורדי המעטרת אותם לתפארה.

ואם עד כאן לא אמרתי זאת – זאת ההצגה שקהלי תיאטרון ומחול "אחרים" חייבים לראות. זאת הצגה שהייתה גונבת את ההצגה בפסטיבל עכו, וזה המחול שהיה מפאר את פסטיבל "תל-אביב דאנס" הבינלאומי המתקיים עתה.

אני מזמין את קוראי הביקורת הזאת להגיע אל הצגת-המחול הזאת, וכדברים שכותב אריה בורשטיין בתכנייה, להתרווח בכיסא, להקשיב לנשימה, שלך ושל שכניך, ושל 16 יצורי האנוש שלפניך, לחוש ולחוות.