קומדיה בראש צעיר?

משהו מוזר קרה למערכון שהיה יכול להשתלב יופי  בפסטיבל הצגות הסטודנטים smallבמה, או בפסטיבל התיאטרון הקצר של צוותא: מה שהיה יכול להיות בדיחה בימתית מוצלחת של רבע שעה עד חצי שעה גג, נמתח לממדים מפלצתיים של שעה ורבע תחת הכותרת "קומדיה בראש צעיר". גילוי נאות מחייב אותי להודות שכבר אינני צעיר, ואולי "סופה של בדיחה" מאת נעם גיל לא נועד לתיישים כמוני. אבל האמת היא שצחקתי מפעם לפעם במהלך ההצגה, בדרך כלל בזכות הבימוי של נועה קנולר שהפיק ביצועים מצחיקים של כל שבעת השחקנים המצוינים שלה, או שצחקתי במבוכה מההבל הנערם על הבמה דקה אחר דקה.
 
ההתחלה בישרה טובות, אולי כהזמנה לסאטירה על החברה הישראלית. אלונה מנסה לסיים בדיחה שהחלה לספר, אבל בעלה והזוג המארח מפריעים לה, נכנסים לדבריה, ווגם זה לזה. חבר חמישי, צבי, יושב ביניהם נפול פנים, וכאשר המארחת מביאה את העוגה שהכינה כקינוח, הופך בעצמו לבדיחה של חבריו. בעוד הם מתחרים בדברי ההבל שיש להם להגיד זה לזה הוא קם ממקומו, יוצא למרפסת וקופץ מהקומה השלישית. מה עושים עכשיו? מחזירים אותו למעלה, כי בדרך נס הוא חי ורק נחבל קצת, וממשיכים להתקשקש סביב השאלה למה הוא קפץ. כיוון שלנעם גיל אין מושג מה הוא בעצם רוצה להגיד, הוא ממשיך לדבר, והרבה, וממציא לארבעת החברים רגשי אשמה שאמורים להיות מצחיקים בפני עצמם, אולי כאסטירה על החברה הישראלית. אבל מכיוון שמדובר בניסיון נואש להפוך את זה למחזה, יהיו עוד שתי קפיצות מהמרפסת למטה לפני שההתרסקות המחזאית תהיה מוחלטת.
 
מבלי לזלזל בניסיון כשלעצמו ליצור "קומדיה בראש צעיר" אפשר לומר שמדובר בנוסחה ברורה של מחזאות פרינג`ית אוהבים להגדיר כ"הצגת פולחן" במיוחד להפקות שעולות  מעת לעת בצוותא. בהבימה, לעומת זאת, לא יודעים איך להגיש את ההפקה הזו – אם לשפוט על פי העובדה שלא טרחו כלל להכין תכנייה. הם הסתפקו בשליש-עלון מוזר שמפרט את שמות היוצרים – התפאורנית מיה פלג, בעצב התלבושות אהוד גוטרמן, מעצב התאורה מרטין עדין וכותב המוזיקה דניאל סולומון – ואת שמות שבעת השחקנים, ללא שיוכם לדמויות, אחד מהם כלל אינו משחק בהצגה, ואת שמו של ממלא מקומו אפשר למצוא בחוברת המפוארת של הצגות התיאטרון הלאומי שיועלו בשלושת החודשים הבאים באולמות בתל-אביב. באותה חוברת אגב, גם אפשר למצוא שמות של שחקניות אחרות במקום אלה שמופיעות.
 
על הבמה, בכל מקרה, חוגגים את כישרונותיהם שבעה שחקנים מצוינים אחד אחד, ובראשם שתי כוכבות בימה – הדס קלדרון ושרון שטרק, בהריונה הפרטי (שהמחזאי והבמאית מתעלמים ממנו בצורה מוזרה למדי), ועמן אוהד קנולר ועודד סמו, כבעליהן דמויי מאצ`ואים ישראלים, יניב נחמיאס וקובי מרציאנו המצחיקים כפאראמדיקים רוסיים (וואו, כמו שאומרים בלי הרף בדקות הראשונות של ההצגה – איזו הברקת ליהוק!) ומעיין בלום כאיש שבא לשתוק ולקפוץ. את השביעייה הזאת ביימה נועה קנולר בתזמור מצויין ובעיצוב מדוקדק ומדגדג למדי.
 
אבל קנולר שכחה דבר אחד רציני מאוד ביחס לבדיחות, ואפילו הן תפלות כמו זו שנקראה לביים: אסור לצחוק כשמספרים אותן. וזה למעשה מה שהיא ושחקניה עושים לבדיחה של נעם גיל העולה במסגרת מה שמוגדר כ"הבימה של המחזאים בשיתוף צוותא".
 
זאת הגדרה שהיא תחילתה של בדיחה בפני עצמה וראוי לתת פרס לקופירייטר שהמציא אותה. מדובר ב"שלושה מחזות ישראלים חדשים", שהשני בהם, "פשוטה" של מיקי פלג-רוטשטיין, הועלה בתיאטרונטו לפני כחצי שנה, זכה שם בפרס הגדול, ואחר כך לחסות של הבימה (שאותה יזמה שם בנוכחותי גילה אלמגור). המחזה השלישי "סדקים בבטון" מאת צדוק צמח יגיע מחר לבכורה הרישמית שלו. אני מקווה שמבעד לסדקים יבקע אור.