חלמאי אחד בא לאולם קטן של תיאטרון קטן כקליפת הבוטן בעיר חולדאית אחת שתעלותיה בולעות כוכבים ומזלות, ובשדרותיה נכלאים גלובוסים שקנו גבירי העיר מאמניה הרעבים. ושם, בין אור לחושך,  ראה מעשי נסים ונפלאות, שמע חצוצרות ומצלתיים, תופים, קולות, וסיפורים על עיר אחרת, חלם, שנוסדה מטעות של מלאך ונחרבה מטעויות של אנשיה שצוות שחקנים קטן בחרו לשעשע בהם את אורחיהם. וחשב החלמאי לעצמו הבחלם אני אם בחלום?
 
התעורר ובדק ומצא כי יש שתי ערים ששמן העברי הוא חלם. האחת עיר שהוקמה לפני אלף שנים באזור שנע ונד בין שלטון רוסי לשלטון פולני, ויהודים התיישבו בה במאה ה-15. עיר שברבות השנים הייתה למרכז מסחרי גדול. עיר שהשואה פקדה את יהודיה, ואחרי המלחמה נותרה מערבה לגבול פולין-ברית המועצות (ויום גבול פולין-אוקראינה) והנה היא שוב מתפקדת כמרכז כלכלי בהיותה סמוכה למעבר החשוב ביותר בין מדינות האיחוד האירופי לבין גוש מדינות חבר העמים לשעבר.
 
אבל יש עיר אחרת, שכל כולה עיר יהודית, והיא אחת מבירות הפולקלור היהודי, ואין איש היודע מתי נוסדה בידי מלאך ששמט מידו שק חכמים במקום שעליו יסדו את חלם, ומי גילגל וסיפר מדור לדור קורות אנשיה, ועל מה ולמה נקראה היא חלם, והפכה להיות מושג משוכלל המעיד על טפשות וכסילות. הגרסה המקובלת היא ששמה נולד ככל הנראה כתוצאה משפת היידיש שכמו העולם, כך החלום אצלה מתחרזים עם גולם, הווה אומר עוילם-גוילם-חוילם. וחוילם הרי הוא גם שמה היידי של אותה עיר משגשגת בפוילין. משמע כל העולם חוילם, חלום בהקיץ או חלום בלהות. או מציאות המקיימת את עצמה במעגליה של חוכמת-הטיפשות. אולי זה כאן, אולי זה שם. ובכל מקרה עכשיו זה כאן, קצת, בתיאטרון קליפה. 
  
בין הירונימוס בוש ליוסל ברגנר

עידית הרמן ביימה ועיצבה מופע אינטימי מסדרה של סיפורי חלם קצרים המודפסים בדף התכנייה אך משום מה אין איזכור למקורם הכתוב – ואני משער שמדובר בספר ילדים "חלם וחכמיה" מאת פלק היילפרין, שהוצאתו המוכרת היא מ-1956, בהוצאת יזרעאל. ככל הנראה, הסיפורים פורסמו עוד קודם לכן ביידיש, בפולין, בין השאר בדו-שבועון היידי לילדים, "עצים ירקרקים" שהיילפרין יסד שם לפני שעלה לארץ ב-1937, ורבים מסיפוריו הופיעו ב"דבר לילדים".
 
בכל מקרה, הסיפורים שנבחרו הוצגו בסגנונה המובהק של קליפה – שילוב של קרקס עם מחול, בדרך כלל ללא מילים, ובהצגה שלפנינו כאיורים מצוירים בסגנונות של ציירים מהירונימוס בוש ועד יוסל ברגנר, ומקריקטורות טובות לב ואוהבות – שהרי במקורם הסיפורים נועדו לילדים, ומי שנותרו ילדים בנפש חפצה.
 
לעיבוד ולבימוי מצטרפת המוזיקה המכשפת עם מגע נוסטלגי לעיירה יהודית שכתבו דמיטרי טולפנוב ודיק קוניש (שבין השאר גם שר שני שירים בקול מופלא). התאורה של אורי מורג ציורית מרתקת. התלבושות מלאות המצאות ופירוטכניקות מיניאטוריות של לי מאיר, והסאונד העשיר מעוצב על ידי יואב בן טל.המוזיקה, התלבושות, התאורה והסאונד הם בקליפה שחקנים "חיים" ופעילים, שברגעים רבים השחקנים מצטרפים אליהם ככלי נגינה, פנסים, ואפקטים.
 
את אנשי חלם מגלמים בהצגה דמיטרי טולפנוב, שותפה הבלתי נלאה של הרמן בהנהגת קליפה, דירק קונש, אנדראס מרק וטקנורי קאווהרדה – רביעייה מתוזמרת היטב, מתואמת בכל צעד ומעידה, בכל תנועה משולבת, בכל מבע. הם מצחיקים, הם מגוחכים, והם רציניים, ממש כאילו נפלו לתוכנו מתוכו של אותו שק חכמים שנשמט מידו של המלאך, שאותו מגלמת זהר כהן, שחקנית צעירה וחדשה בקליפה, שיוצרת מדמותו של המלאך הזה סיפור אנושי של ממש. וזהו הישג מיוחד שלה ושל עידית הרמן.
 
בסופו של הערב יצא החלמאי מהאולם הקטן של הקליפה אל תעלותיה של החולדאית, מצא מקום לרקד בו וחזר לביתו שמח וטוב לב, וישב לכתוב ביקורת. ללמדנו שחלמאות לעולם איננה נגמרת.