יותר ממניין מחזות ישראליים חדשים הועלו במהלך סוף השבוע במסגרת המפעל השנתי החשוב של תיאטרון בית ליסין. למעט שניים, הם נכתבו על ידי מחזאים חדשים, מבת עשרים ואחת ועד בני ארבעים וקצת יותר.
ייאמר מיד – ערכו של המפעל הזה אינו נמדד אך ורק בשאלות הטבעיות אם אלה מחזות מושלמים, מצוינים או אפילו מהפכניים וחדשניים, וגם לא אם אחד מהם יותר יופק בסופו של דבר במסגרת הרפרטואר של התיאטרון, (כמו "דצמבר" שהוקרא לפני שנתיים, או "מקווה", מאשתקד, שיועלה בקרוב).
הערך הסגולי כאן הוא בהזדמנות הניתנת למחזאים חדשים, ואפילו ותיקים, לבחון את עצמם בראי קהל מעורב, מקצועי, משפחתי וכללי שיש לו עניין בעתיד המחזאות הישראלית.
משום כך קצת עגום היה לגלות שלבד מסיני פתר, שצפה בכמה הקראות, ומלבד "בעלת הבית" ציפי פינס, שצפתה בכולן, לא היו שם נציגים של תיאטרונים אחרים, ובראשם המנהלים. אלה אמנם השתתפו במה שהיה אמור להיות סימפוזיון שכותרתו "כל רפרטואר – כל השאלות, כל התשובות", שנערך בערב הפתיחה, אך מייד אחריו מיהרו להתרחק מהמקום לעיסוקיהם.
מבחינת ההפקה כולה ברור כי יציאתו של תיאטרון בית ליסין מביתו הישן, שהיה צפוף מאוד, הוסיפה ממד חשוב לקריאת המחזות בזכות השימוש באולמות המרווחים של בית ציוני אמריקה. וזה היה לתועלתם, גם של השחקנים הרבים שהתנדבו להשתתף במבצע, גם כבמאים, וגם של הקהל הנאמן והרב יחסית שבא לראות-לשמוע ולהעריך את הפוטנציאל המחזאי המצפה לחשיפה.
הערותיי הבאות לא יהיו כמאמר ביקורת פרטני מן השורה, אלא כדברי הערכה כלליים מאוד, כיוון שלא מדובר בהצגות מוגמרות. האירוע, בניהולו האמנותי של אבישי מילשטיין, היה מעניין ומרתק. מצאתי מחזות מסקרנים ומעניינים שאני מקווה לראותם בעתיד הקרוב כהצגות מלאות, נפגשתי שוב עם שחקנים מצוינים שגם במסגרת מצומצמת של "קריאה" חשפו יכולות, אפילו כאלה שהיו גנוזות עד כה, ועם כמה שגילו נתונים מעניינים כבמאים, גם אם רק ברמת הטיפול בדרך הגשת טקסט.
נכחתי בעשר מתוך תריסר הקראות שהועלו בסוף השבוע הזה, ויצאתי בסיפוק, רב או רב מאוד משש הקראות. בכל עשרת המחזות הועלו נושאים אישיים אינטימיים, ובעיקר ב"שכחה" הדרמטית מאת רון ונטורה, בבימוי רב כוח של שלומי ליברמן, וב"קאליפסו" מאת מיה צרפתי, הבנוי מארבע עלילות משתרגות, בבימוי רגיש מאוד של רוני סיני.
שני מחזות טיפלו בנושא האישי מתוך זיקה לחוויה חברתית-פוליטית - "פנתר של נייר" המסקרן מאת עמיר ממן, בבימויו הישיר מאוד של אבישי מילשטיין, ו"חוזרים", דרמה ביוגרפית מאת מירב גרי-כהן, בבימוי מדויק של אילן דר.
במכלול המחזות שצפיתי בהם בלטו עוד שניים שנפתחו כקומדיה או כסאטירה והסתיימו כדרמה מרגשת ונוקבת - "סחרחורת" המבריק מאת בן הכט, בבימוי אנרגטי של משה נאור, וגם "בשידור חי" המדליק של דפנה אנגל-מחרז, בבימוי תיאטרלי ומצחיק מאוד של אלון אופיר.
מעמד מיוחד ניתן מלכתחילה למחזה "רצח יצחק" מאת מוטי לרנר, שהוצג כקריאה פומבית ראשונה בארץ, לאחר שכבר הועלה בחו"ל. המחזה שהוגדר כשערורייתי הועלה בבימוי מהוקצע של עודד קוטלר, ובליווי מוזיקה חזקה של יוסי בן-נון. לרנר מנסה לבחון את הטראומה הפוליטית הישראלית מבעד לחוויות הטראומטיות האישיות של נפגעי הלם קרב, בכל מערכות ישראל. המחזה בנוי כהצגה בתוך הצגה, בהשפעת מחזהו הנודע של פטר וייס "מארא - סאד", אך הוא נראה לי בעייתי וסכימתי וטעון עיבוי רציני של הדמויות ומערכות היחסים ביניהן.
כתשעים שחקניות ושחקנים, זמרים ונגנים השתתפו במבצע, כולל מופע הפתיחה המוזיקלי שביים אלון אופיר תחת הכותרת "כל העולם אישה" (אם כי לא כל מי שמאחורי הפקתו של המופע היו נשים). כל אלה קראו-שיחקו ברמה גבוהה ביותר, אישית וקולקטיבית, ופה ושם אף סימנו עיצוב משחק אפשרי. הכל במסגרת של "חזרת קריאה" או "חזרת העמדה בימתית ראשונה". על כן לא יהיה זה נכון להיכנס במאמר הזה למתחם של ביקורת משחק פרטנית.
לסיכום, ההנאה שמביא עמו מבצע "פותחים מסך" היא בראש וראשונה בתחום התקווה למחזאות חדשה, גם אם מטבע הדברים, מדובר באיכויות שונות ובאפשרויות מוגבלות למימוש התקוות של כל אחד ואחת מהמחזאים.
צבי גורן
16/05/2004
:תאריך יצירה
|