פסטיבלים - "הר אדוני"

בסיומה של הצגת הבכורה למבקרים ירד המסך על ההצגה ועל תיאטרון חיפה

תיאטרון בסוף דרכו

ספק אם מחזאי היה מסוגל לצור את הדרמה הגדולה שהתחוללה אמש בתיאטרון חיפה, כאשר לקראת סיומה של הצגת "הר אדוני", באחד הרגעים הדרמטיים שלה, נשמעו לפתע קולות מהאולם שעד מהרה התנקזו לקריאה חלושה "יש כאן רופא?", שנקלטה על ידי השחקן רוברטו פולק על הבמה, והרעים קולו באותה שאלה. השחקנים קפאו על מקומם, ולא עזבו את הבמה בשעה שכל הקהל קם על רגליו, חיפש במבטיו מה קרה, ובשורה שלפני נשמע קול "יש, אני רופא!" והעונה לקריאה החל מפלס דרכו לעברה של אישה שהתעלפה במקומה.

הרגעים הארוכים שחלפו עד שרוחה שבה אליה, עד שהרופא נתן סימן שיש לפנות אותה מהאולם, ועד שההצגה חודשה לדקות האחרונות שלה העלו תחושות שונות, ותהיות על גורלה של ההצגה, על טיבה ונסיבות הצגתה לביקורת דווקא בפעם האחרונה שהיא עולה על במת התיאטרון, ששחקניו ועובדיו פוטרו לפני כמה ימים, ואין איש יודע מה ילד יום.

ואם לא די בכך, במהלך התשואות בסיומה של ההצגה התרחשה תמונה דרמטית ממחזה המציאות ההזוי של סוף דרכו של התיאטרון שהקימו יוסף מילוא ואבא חושי לפני כיובל שנים (אני עצמי שיחקתי בו והייתי עוזר במאי של מילוא לפני 43 שנים). היה זה רוברטו פולק, ממפוטרי השבוע שעבר, שעצר את התשואות, הזמין אל הבמה עובדים ושחקנים מפוטרים, ופנה בדברי פרידה נרגשים אל הקהל. המחזאי והבמאי דני הורוביץ קרא דברי קינה מרים על גורלו של תיאטרון שבעברו נרשמו פרקים מפוארים, שזכרם כבר נמחק מאכסדרת התיאטרון, ועתה מנהלים אותו עסקנים במקום מנכ"ל ומנהל אמנותי.

ההצגה עצמה של המחזה שכתב וביים דני הורוביץ על פי ספרו של ארי דה לוקה מספר על תהליך התבגרותו של נער נפוליטני בשכונת monte di dio (הר אדוני), כחמש עשרה שנים אחרי סופה של מלחמת העולם השנייה. הוא מתבגר יחד עם הניסיון של המבוגרים – אביו, בעל הנגרייה ואהובתו - לרפא את הצלקות של אותם ימי מלחמה – הפאשיזם האיטלקי, הצבא הגרמני, הרעב, הניסיון לשמור על צלם אנוש והמחיר הכבד. בתוך כך, בעוד אמו גוססת, הוא מגלה את האהבה בדמותה של שכנתו, נערה מלאת חיים שבעל הבית מנצל אותה מינית כפיצוי על שכר הדירה וכנחמה על אשתו המתה. ואם לא די בכך, הנער רוקם ידידות עמוקה עם סנדלר יהודי שנחת בעיר כאשר ברח מגיא ההריגה בפולין, השתקע בה, וחלם שבגבנון שלו צומחות לאטן כנפיים שישאו אותו אל הר אדוני בירושלים.

המחזה בנוי כסדרה של אפיזודות הנעות בין מציאות וסוריאליזם, שאותם מבטאים התפאורה היפה של ערן עצמון, התאורה האפקטיבית של יעקב סליב, התלבושות שעיצבה דיתי אופק והמוזיקה המצוינת של יובל מסנר. ובעיקר קבוצת השחקנים שמעצבים דמויות חיות מאוד ונוגעות ללב. בראשם אמיר דוליצקי כנער, הילה מצקר כנערה המלמדת אותו אהבה, ויוסי טולדו כסנדלר היהודי החולם לעוף, המוליכים את המחזה על המסילה הפנטסטית שלו, איציק ויינגרטן בתפקיד האב ורוברטו פולק כבעל הנגריה שמבטאים את המאמץ למצוא פרנסה בעיר שעדיין מלקקת את פצעיה, קלודיה דה לה סטה כשכנה שעברה רודף אותה, ואלברט אילוז שרשעותו מכסה על כאבו המר. ואחרון, עם חצוצרה, איתמר ארגוב בתפקיד "מלאך" המלווה את ההתרחשות .

היציאה מהאולם בסיומו של הערב נראתה כסופו של מסע הלוויה הזוי למדי, שכמעט ומייתר את תפקידי כמבקר של ההצגה שאירועי המציאות מתחרים באירועי העלילה שלה, ומעיבים על מאמצי יוצריה להעלות מחזה עם משמעות ותכנים שאינם מצרך מבוקש דווקא במדינת הקניינים והעסקנים שקובעים גורלות של הצגות. רק נס יציל כנראה את התיאטרון הזה ואת ההצגה ששחקניה ויוצריה הם שדאגו לזמן ארבעה מבקרים למסע האחרון שלה. אינני יודע מה חשו הבמאי, השחקנים והעובדים שהעלו אותה אמש בפעם האחרונה. אני יכול רק לנחש ולהזדהות עמם.