יש להם מה לומר
 
הצפייה בשבע יצירות המחול החדשות, שנבחרו להשתתף השנה בפסטיבל "הרמת מסך" מחייבת אותי לנהוג משנה זהירות כמבקר, בין השאר ואולי בעיקר משום שזו הופעתן הראשונה בפני קהל לאחר תקופת חזרות מפרכת בתנאים קשים של יצירה. כפי שמעיד המנהל האמנותי מיכאל גורביץ` בדברי ההקדמה שלו כשהוא מתאר את עבודתם, תוך מרוץ בלתי פוסק אחר מימון, סטודיו, רקדנים, הכרה, קהל." זה קורה כל הזמן, למען האמת, ובניגוד משווע לבכורות המאוחרות מאוד בתיאטרונים שלנו.
 
משום כך, ולא רק, אני מלא התפעלות והתפעמות נוכח הרמה הגבוהה המשותפת לשבע היצירות החדשות, ואפילו אם נראה לי כי כמה מהן זקוקות לעיבוד נוסף, לגיבוש וזיכוך. אבל לאחר הצפייה בכולן היד מבקשת לטפוח על שכם, לספר בשבחם של כל מי שנתנו יד לרמה הכללית הגבוהה, ולגלות כי לכוריאוגרפים, שזו היא הבמה המרכזית אצלנו להתמודדותם, יש מה לומר, כפי שניתן לראות על פי מה שאמרו הפעם.
 
מסך 1 – זהויות והזדהויות
 
ראי של רונית זיו, שפתחה את הערב, נשענת-בוחנת את המטאפורה "שלב המראה" שטבע הפסיכואנליטיקאי ז`אק לאקאן בבואו לתאר את שלבי התפתחות האגו. זיו ורקדניה – אורן טישלר בעיקר בסולו שלו בתחילת היצירה, שני קצמן ורן בראון בדואט, וכן זיו עצמה – יוצרים כנגד המראה הגדולה שהם מניעים אותה, או נעים למענה, שורה של דמויות הנובעות זו מזו, כשכל אחת מתחרה בראי, בהפוך על הפוך. היצירה מצטיינת בהומור שופע, בשפת תנועה מובהקת של זיו, עם מוזיקה של רן בנגו, במה שעיצב נועם דובר, ותלבושות של ענבל ליבליך.
 
הכוריאוגרפית רייצ`ל ארדוס הייתה מנהלת החזרות ביצירה הזאת, אורי רובינשטיין עיצב את התאורה הטובה ליצירה זו וכן ליצירה השנייה בערב הזה, והרקדנית ענבל יעקובי ניהלה את ההצגה בשתיהן.
 
אחרי הפתיחה המרעננת של זיו הגיע הטריו "שלישייה מכאנית בארץ חמה" של עודד גרף ויוסי ברג, שרקדו אותה יחד עם טלי פרץ-לאור. היצירה מתארת בדרך מרתקת ודרמטית התפתחות של מערכת מכנית מאוד, כמעט רובוטית, שמבעד לקבוע ולצפוי בה ניכרים סממנים, אולי אחרונים, של אנושיות ושל אינדיבידואליות, של הפתעה ושל פתאומיות או מקריות. מבנה היצירה הזכיר לי בלדה עם תצורת-תנועה הפועלת כפזמון חוזר. אהד פישוף עיצב פסקול יפה שכלל מוזיקה שלו, של ג`ון קייג` וג`ון פהי. דנה גלזר עיצבה תלבושות.
 
מסך 2 – מה עושים החיים
 
"אנימוס" של איביב איבגי פתחה את הערב השני, עם איבגי והרקדניות אלכס שמורק ולימור מלמד, ועם המוזיקאי אורי דרומר שישב בצד הבמה,עקב אחרי תנועתם, או ליווה אותה במוזיקה שלו. הטריו הזה מפגיש שלושה אנשים זרים זה לזה, בחלל זר להם. לכאורה מתרחש ביצירה תהליך שבו הצלע השלישית "הופכת לחומר הנמצא בין שני האנשים הנותרים" ובמקום שמוגדר על ידי איבגי "הרחק מעיני הקהל". זו הגדרה קצת מטעה נוכח העובדה שהמחול מתרחש על במה מול קהל,  אך אם מתעלמים מהכתוב בתכנייה נוצר ביצירה מתח מסוים בין הקצוות, ובין מהויות שונות  של תנועה. ליאת בן שושן עיצבה את התלבושות. שי שטרקר עיצב את תאורה נאותה לשלוש היצירות בערב הזה וליאור מינקה ניהל את הצגתן.
 
היצירה הבאה, "רעב" של מיכל הרמן, שרקדה עם לי מאיר וטקנורי קוואהרדה, מביאה את רעיון הטריו לביטוי ומיצוי של "רגע ערטילאי אחד, שופע שלם ומרוחק". בכך טמון סוד יופיה של היצירה והכמיהה הרגשית המתקיימת בה מתורגמת לתנועה משוכללת. מה שמייחד את היצירה הוא השילוב המוצלח בין תנועת-האנפה, האוויריריות והסחף של שתי הרקדניות, לבין נוכחותו הגשמית יותר, אפילו התיאטרלית של קוואהרדה (מקבוצת "קליפה", כמו לי מאיר ומנהל החזרות אלון שוובה). את המוזיקה  המקורית ליצירה כתב רועי ירקוני, ואת התלבושות עיצבו MIZO וענבל בן זקן.
 
לאחר ארבע יצירות שבחנו, כל אחת בנפרד ועם זאת עם נגיעות דומות במה שמתבקש ממערכת יחסים משולשת, באה היצירה "אחרי הבולרו" של הלל קוגן, שמתחברת בדרך "משוגעת" להומור של הראי של רונית זיו.  את היצירה פותחים שני קטעים נפרדים. תחילה אנו שומעים את הסיומת הסוערת של "הבולרו" של רוול (אין לו קרדיט משום מה), כשהמסך סגור, ואחר כך צץ לפני המסך איש בלי ראש, שמנסה להגיד משהו, אך לשווןא. קוגן כותב בתכנייה,"אני מבקש מכם לשמור על הראש שלכם" וממשיך עם טקסט שבעיקרו מצביע על כך ש"החיים הם משחק ואהבת אמת היא הפרס".  סגנון התנועה נראה לי ברגעים רבים כפרודיה על הציונות והעבודה העברית, ובעיקר נהניתי מיכולותיהן של שלוש הרקדניות אייר אלעזרא, אריאל פרידמן (שתיהן מאנסמבל בת שבע, שקוגן הוא מנהל החזרות שם), ענבל יעקבי ובעיקר מקוגן עצמו שהפגין וירטואוזיות וגמישות מלאת הומור. ביצירה גם השתתף עודד ארנון. ג`רמי ברנהיים עיצב וערך את הפסקול שככל קטעי ג`אז ומוזיקה עממית מרכז אירופאית עם נגיעות כלייזמריות מובהקות. אולין טרדימן וחיה מיכלסון-סמולרצ`יק עיצבו את התלבושות הבמה והאבזרים. אלה רוטשילד הייתה אסיסטנטית לכוריאוגרף.
 
מסך 3 – מאבקים על הייחוד
 
אודליה קופרברג פתחה את הערב השלישי עם יצירתה המורכבת "משלוש יוצאת אחת". לא בכדי נבחר השם הזה ליצירה שיש בה שילובים מעניינים בין מחוזות של שעשועי-מאבקי ילדות אל אלימות הזרות והאדישות של הבגרות. זוהי יצירה יפה מאוד שבה ארבע רקדניות – לילך לבנה, לי מאיר, עינת בצלאל ואודליה קופרברג -  מתרגמות בתנועה "חופשית" אך מעוצבת היטב את הרצון לתקשר, זו עם זו ועם הזולת, שאותו מייצגים ביצירה הרקדן סהר עזימי – שקטעי הדואט שלו מרגשים בפשטות המדויקת של תנועתו – וכעשרה "עוברים ושבים" אנונימיים שחוצים את הבמה, מתעלמים, באים ונעלמים במהלך המבטא אלימות של ניתוק וזרות. הסיום הנוגה מטיל צל על הרצון למצוא גם תקווה במפגשים האקראיים.

אלון ער כתב מוזיקה מקורית, יובל רימון עיצב את הבמה, רחל חגיגי את התלבושות. ליאור ינקה ניהל את הצגות הערב הזה, ויעקב ברסי העשיר את היצירות בשני עיצובי תאורה שונים.
 
את הערב, ואת סדרת המופעים חתמה יצירתה המפתיעה של מאיה לוי "מקלעת השמש" המוגדר על ידה כמחול באפיזודות אך תוצאתו היא שלמה ושלמות. היצירה נפתחת בקטע מרתק של העברת רקדנית זעירת גוף על גבי שרשרת שיוצרים שתי רקדניות ורקדן, על רקע טקסט בצרפתית שראוי להביא את זהות מחברו ואת תרגומו לידיעת הצופים, הן מפאת אורכו והן מפאת התחושה שיש לו משמעות ליצירה. לאחר הפתיחה מתפתחת מערכת תמונות מורכבת שמייצגת היטב מאבקי הישרדות, את הרצון לשמור על זהויות שונות, ואת המרקם הרגשי שלהן. האפיזודות נכרכות אלו באלו, ברעיונות כוריאוגרפיים מקוריים, שאותן מבצעות מצוין הרקדניות מיכל צנקל, מיכל גיל ומור נרדימון , ועמן – בתוכן ומסביב להן - הרקדן רן בן דרור השב ומגלה נוכחות בימתית מרשימה. מיכאל ברקוביץ` כתב את המוזיקה המקורית, רוני גולדשטיין עיצבה את התלבושות ואנה ויסמן ניהלה את החזרות. היצירה נוצרה כפרויקט משותף של המעבדה בירושלים והרמת מסך.
 
להמשיך הלאה, בבקשה
 
"הרמת מסך 2007" כללה הפעם מספר מצוצמצם של יצירות ביחס למה שהיה בעבר, ונראה כי טוב עשה המנהל האמנותי מיכאל גורביץ` שבחר ללכת בדרך הזאת. זאת  גם אחת הסיבות לתחושה  שהכלל היה באמת יוצא מהכלל, והאיכות שנשבה מהיצירות הייתה ברמה גבוהה.
 
משום כך, וגם משום הרצון לעודד את המשך עבודתם של היוצרים אני מסיים את סקירת-הביקורת הזאת  בהמלצה בפני המארגנים ונותני החסויות למיניהם  לאפשר העלאה של שבע היצירות האלה גם מעבר לשני המועדים הבאים שנקבעו להם, וגם מחוץ לתל-אביב ולירושלים. יש מספיק אולמות ויש מספיק קהל כדי להריץ את המפעל הזה ולחזק את ידי היוצרים בחשיפה ישראלית מוגברת ולא רק בינלאומית יוקרתית.