לבוש מודרני אינו הופך מחזה למודרני

תהיה אשר תהיה דעתי האישית על טיבו של "הסוחר מוונציה" ועל הוויכוח הנמשך בדבר היותו אנטישמי – וקשה שלא לראות בו את המרכיב הזה – אני שב ומגלה בי סקרנות כלפיו בכל הזדמנות הנקרית לפניי – בסרטי טלוויזיה וקולנוע ובעיקר בהצגת תיאטרון חיה, שהיא עבורי, עדיין, המקום הנכון ביותר למחזותיו של שקספיר. על הבמה יש לטקסט איכות מיוחדת ככלי ביטוי מדויק למחשבות, למהתלות, לכאב ולכל מה שהמילים יכולות לתאר.

מבחינה זאת ההצגה של תיאטרון הספריה, שמאכלסים אותה כתריסר בוגרים של בית צבי מ-1999 ועד השנה, מצליחה בדרך כלל להשמיע היטב את המחזה בתרגומו המצוין של אבי עוז, שנשמע עכשווי מאוד אף כי חלפו יותר מעשרים שנה מאז שהתקין אותו להצגה ואחר כך לספר. הרעננות של השפה השקספירית עוברת אצל עוז לעברית שקל מאוד להבין ולקלוט. צריך רק לדעת איך להגיש אותה. כמעט כל השחקנים הצעירים, ובהדרכתה של אסי אשד, מצליחים לעשות זאת, אך פה ושם יש מעידות הנובעות דווקא מלחיצות-צעקות נלהבות מוגזמות.

אבל כיוון שלא מדובר בתיאטרון-קריאה או במבחן הגייה, נדרשת בחירה משמעותית של דרך עיצוב ההצגה, וכאן הבמאית אתי רזניק בחרה ללכת אל מה שבמיטבו מסתפק בסימון המשתמע מהצגתו כמחזה בלבוש מודרני תרתי משמע (והתלבושות המצוינות עוצבו על ידי אירנה שר).  אבל לבוש מודרני לבדו אינו הופך את המחזה למודרני במשמעויותיו, מה גם שב"סוחר מוונציה", להבדיל מקומדיות מסוימות ואי-אלו טרגדיות, זה לא עובד בקלות. נכון שבלבוש בן זמננו עדיין ניתן להעביר את המרכיבים הקומיים והרומנטיים שיש במחזה, אבל אין די בכך כדי להעביר את מהות הדרמות המקבילות של שני הפרוטגוניסטים – הסוחר הוונציאני אנטוניו והמלווה בריבית היהודי שיילוק.

הבחירה בעיצוב המודרני היא יותר ממסכה חיצונית, והיא תובעת אמירה ברורה ומשמעותית של הבמאים ביחס לכל מה שקורה, קומי או טרגי. אך הבחירה של אתי רזניק הייתה אחרת, שלא לבחור, של הימנעות מאמירה משמעותית, ביחס לשיילוק ולאנטוניו. זה ניכר כבר בעיצוב הבמה של סלבה מלצב, שהוא פשוט ויפה, מורכב מארבעה עמודי-קירות גבוהים, מחזירי אור, נוחים תנועה ותפעול, שמתעוררים קצת לחיים בתמונות המתרחשות בבלמונט כאשר התאורה הנהדרת של יחיאל אורגל שוברת את הקדרות והאפלה של התמונות הוונציאניות. אך אלה הן תפאורה ותאורה שיכולות לשרת כמעט כל טרגדיה שקספירית, כמו גם המוזיקה הטובה כשלעצמה של אפי שושני, והן רק מדגישות את המוטעה בבחירה של הבימוי, שהופכת את ונציה לעיר ריקה, חשוכה ומתה, שאין דבר בינה לבין היותה מרכז מסחרי, מופת חוקתי ועיר של קרנבל.

יתר על כן, הבחירה הזאת נמנעת מלהגיד לנו מי הם אלה שמאכלסים את ונציה ולמה הם שם ולמה הם עושים מה שהם עושים. לכאורה, ועל פניה, זו בחירה המשאירה את העניין הזה לטקסט, ומטילה עליו את כובד המשקל והשכנוע. זאת החלטה קשה במיוחד כשמדובר בדמות-חידה כמו זו של אנטוניו, שרודיה קוזלובסקי ממלא בנוכחותו המרשימה את מה שמחסיר הטקסט שלו, אך איננו משדר מה באמת מפעיל אותו. התוצאה היא שאנטוניו זה פסיבי – אדיש, לגורלו - ובכך נחלש מיקומו בתוך הדרמה שהוא נקלע אליה, כאילו במקרה.

מבחינות רבות דווקא דמותו של שיילוק יוצאת נשכרת מכל זה. דיויד לוינסקי, גם הוא בעל נוכחות בימתית ברורה, מצליח להעביר את הרעיונות הטקסטואליים ששם שייקספיר בפיו של שיילוק, ובעיצוב מינימליסטי כמעט, משדר שבר נפשי נוכח בריחתה של בתו, שהוא מהותי יותר מהשבר הכלכלי הבא עמו. השבר הזה יוצר גם  את השקט וההשלמה של כשלון הנקמה שלו בחברה הנוצרית שנטלה ממנו את בתו. יתר על כן, כל התנהגותו במשפט, נחרצות המתחלפת בהססנות, מתגבשת לביטוי אנושי  נוגע ללב של הסרת הכיפה והציצית באנדר-סטייטמנט.

זה גם הקו הטוב במשחקה של רות אסרסאי בתפקיד פורציה כשהיא מתייצבת בתחפושת בבית המשפט. שם היא עניינית, נינוחה, ומביעה בדייקנות רבה את הצביעות של החברה הנוצרית שתובעת חמלה ונדיבות משיילוק ומרעיפה עליו את היפוכן. 

בתפקידי המשנה בולטים סיוון כרטשנר כנריסה, שמעוצבת,כמעט בניגוד לכל שאר הדמויות, כמעורבת מאוד במתרחש; אסף סלומון שנושא היטב את הטקסט הרומנטי ששקספיר שם בפיו, כבסניו שעניינו ברכוש שיזכה בו יחד עם פורציה, ובעיקר במסירותו לאנטוניו; ליאור חקון המשדר היטב את כנות אהבתו של לורנצו לג`סיקה, בתו של שיילוק בגילומה של אנה ברגר, שצוברת נוכחות ובדידות כואבת בתמונת הסיום. עמם רהוטים ניר רווח כסלריו ורן זמיר כסולניו שמעבירים היטב את הדרמה המתרחשת סביב גורלו של אנטוניו. שרון פרידמן מלא אנרגיה, לעתים צעקנית מדי, כגרציאנו, ועירד רובינשטיין כדוכס ונציה חסר-האונים, משלימים את החבורה הוונציאנית.

את המרכיבים הקומיים נושאים-מביאים נמרוד ברגמן הנפלא כנסיך מרוקו המחזר אחרי פורציה, בדרמטיות מוטרפת, מני ציטרונוביץ` שמשחק בנוסח דובל`ה גליקמן את התפקיד הקומי המובהק של לנסלוט גובו, ועומר עציון כמחזר הבכיין נסיך ארגון.  לקבוצת הבוגרים מצטרפים ארבעה מתלמידי שנה ג` המתחילה עתה – תמיר שגיא כתובל, אבי אדוי כגובו הזקן, עמירם אדרעי כבלתזר ושחר רז כסטפנו.

התוצאה בסופו של דבר היא הצגה רהוטה למדי, קלה לצפייה, גם אם בסופו של דבר אין בה בשורה חדשה ביחס לשאלות המלוות את המחזה המיוחד הזה. אבל בתרבות-התיאטרון  הישראלית העכשווית זאת בהחלט בחירה רפרטוארית והצגה שראוי וכדאי לצפות בה.