יצירתו של קובי ויטמן מכה את תודעת הצופים בדציבלים שאינם מאפשרים שלא להזדהות עם המסר הכואב שלה
מחיר המלחמה
יהיו אשר יהיו נסיבותיהן של מלחמות, ויהיו הגדרותיהן כאלה שעיטרו את אלה שליוו את חייה הקצרים של ישראל – מלחמת קיום, מלחמת אין ברירה ועוד – בסופן יש מחיר בחיי אדם. החיים שנגזלו מצעירים שבקושי החלו את דרכם, חייהם של מילואימניקים שאיכשהו תמיד נמצאים בקו האש, מאומנים ומוכנים או לא , מצוידים או חסרי ציוד, חיים שמהר מאוד יהפכו לסיפורי-תקשורת, ואפילו חיים של אחרים כלומר "אויבים", ר"ל.
התיאורים הבימתיים, הקולנועיים והטלוויזיוניים שמלחמות כאלה זוכות להן מאז ומראשית הדרמה מגוונים ונעים בין הזעקה הישירה לבין הסאטירה העוקצת, מילוליים ומוזיקליים – אופרות, אופרטות, מחזות זמר, קברטים,שירת יחיד ופזמוני רבים. יש שמבקשים להצדיק את מטרות המלחמה שהם מתארים, יש שמספרים באמצעות הביטוי האמנותי את מעשי הגבורה, יש שמניפים אצבע מאשימה על המנהיגים, ואיכשהו זה קורה תמיד באמצעות הקרבנות. ואיכשהו, כשמדובר בחיילים, זה תמיד בשלב מהותי לחייהם העתידים. וככל שהמחברים מתארים את הקרוב והאישי שלהם עצמם כך גדלה עוצמת המסרים.
זה בדיוק מה שקורה ב"מלחמה, אופרת רוק" שצוותא מעלה בשיתוף הדרן, שהיא יצירתו האישית של קובי ויטמן, שכתב את הטקסטים הנושכים שלה,ואת המוזיקה הכואבת, ובעצמו מופיע בה בדמותו שלו, כחייל שמלחמת "חומת מגן" הורידה אותו בכוח צו 8 מחופשה משפחתית בגולן עם אשתו וילדתו אל הרפתקה צבאית מקולקלת במחנות הפליטים. מלחמה שבמהלכה איבד את החבר היקר ביותר שלו, יואב.
את העלילה המוכרת הזאת מספר ויטמן באמצעות דמותו של יואב הקם מקברו, מספר את קורות היציאה לקרב שממנו לא חזרו שניהם – יואב כמת החי בזכרונם של קרוביו, וקובי כחי שמשהו מת בתוכו. עזר כנגדו של יואב ניצבים מאיה, אשתו של קובי, שחלומה על חיים יפים של הורות מאושרת נגדע, ובמסירות היא ממתינה שהוא יחזור לחיים, ודמות נוספת שויטמן מכנה אותה "גבר", שהיא המייצגת את הציונות של המלחמות, את ההנמקות, את התירוצים, את הדחיפה, את האכזבה ואת ועדות החקירה שמאשימות את הש.ג. הגבר שהוא האב השולח, הוא המנהיג הדוחף, הוא הרעיון המשיחי שפועם בלב המדמם. ארבעתם גם יחד, במתאר המלחמתי של ויטמן מספרים שוב את הסוד הגלוי כל כך שהמלחמה תסתיים איכשהו, אך מחירה לעולם לא ייפרע.
על הבמה הצפופה של צוותא, בבימויו של איקה זהר, מתרחש הסיפור הזה. המוזיקה של קובי ויטמן היא הדמות החמישית באופרה הזאת – רוק נושך ובועט, עם אותן אתנחתות מוכרות שמלטפות את האוזן בליריות מדומה, עם גיטרות צובטות של רון בונקר, טל ליטבק ועדי הר-צבי, עם קלידים ומחשב מוטרפים של אלון פ. מוטקין, ותופים מטרטרים של רוני הוד - קבוצת נגנים איכותית שמצרפת את קולותיה לקולו המחוספס של ויטמן, שבאמצעותו יוצר דמות מרתקת, ומכאיבה כשהוא ניצב שותק והפחד נשקף מעיניו.
יניב לוי מגלם בהומור דק ודוקר את דמותו של החבר שנפל וקם לספר את הסיפור האישי של חברו שנותר חי. איילת רובינסון, בשמלה האדומה הסימלית כל כך, מעצבת את האישה שמנסה לקיים את הבית שיסודותיו התערערו, וקולה היודע ללטף ולשיר שיר ערש, גם משמיע בעוצמה את זעקת השבר המפלחת של נשים ואימהות, אחיות וחברות. וכנגדם – דביר בנדק, מוצק, יציב, רועם בתפקיד הגבר, זה שמכניס אותנו ואת עצמו אל המערבולות שבהן עוצמה וניצחונות ואמונה וצדק והיסטוריה מתפרקות לחלקיקים האנושיים, הפרטיים, של חיילים,של שכול ושל כישלון. המערבולות שמייצגים קולותיהם של שלושתם ושל הנגנים המלווים את שירתו של ויטמן, בעיבודים קוליים מצוינים שעשה אלון אוחנה.
ויש גם שיר מצולם של ילדה אלמונית, בסרטון וידיאו של ילדים משחקים, שהכינו חופית אלמוג ויעל מוינסטר, ומזכיר לנו בפשטותו את החיים שמחכים בבית,את החיים שמבקשים לעצור את מכונת המלחמה הבאה.
מאיה פלג עיצבה את הבמה המתכתית מאוד, וחגית ויטמן עיצבה את התלבושות המסתערבות, עם החולצות שציור מטרות-ירי מעטרות אותן, ומיכה מרגלית השלים את התמונה החזותית בתאורה שיודעת להיות גם אינטימית, גם מלחמתית וגם מזכירה לעתים מופע רוק משוכלל.
מעלתה הגדולה של "מלחמה, אופרת רוק" היא בישירות הלא מצועצעת שלה, שעליה אחראים הבמאי איקה זהר, היועץ האמנותי אורן דולפין, והמפיקה בפועל דפנה פרס. אינני יודע אם המופע הזה יתפתח להיות עוד אחת מהצגות הפולחן של צוותא, אבל אם כך ואם כך, היא תעודת כבוד ליוצריה ולמועדון שהפך להיות מרכז יצירה חשוב בתחום האמירה החברתית,התרבותית והפוליטית.
25/11/2007
:תאריך יצירה
|