במסיבת עיתונאים שנערכה לא מכבר בתיאטרון הקאמרי גילה הלל מיטלפונקט כי כתב את המחזה "עיר הנפט" עבור השחקנית תיקי דיין. ואכן, המחזה וכמוהו גם ההצגה בהפקה המשותפת לתיאטרון הקאמרי של תל אביב ולתיאטרון העירוני חיפה ניצבת בעיקר על כתפיה החסונות של דיין, במשחק מרגש ומצחיק וגדול בהרבה מהדמות שאותה יצק עבורה המחזאי.
דיין המצוינת נעזרת בבימוי טוב של מיטלפונקט ובמשחקם המצוין של אולה שצ`ור, בתפקיד בתה, רוזינה קמבוס בתפקיד סרסורית עם רטייה נוסח משה דיין, מיכה סלקטר כצעיר בעל כישורים על-טבעיים ויוסף כרמון כרס"ר מטבח בצבא קבע.
אבל כל אלה, ושאר השחקנים המשתתפים בהצגה, כמו גם התפאורה של רוני תורן, התלבושות של עופרה קונפינו, המוזיקה של אורי וידיסלבסקי והכוריאוגרפיה של איריס לנה, וגם מיטלפונקט כבמאי, לא יכלו לכסות על הבעייתיות שמעורר המחזה, השואב את השראתו העיקרית – ואף יותר מכך – מ"אמא קוראז`" של ברכט (עם נגיעות מסוימות במחזות אחרים, כמו "ביבר הזכוכית" ו"גן הדובדבנים").
תאוות ההתעשרות של עלובי החיים
על פניו, "עיר הנפט" נוגע במחירו של הכיבוש הגדול של 1967, והפעם מבעד לבארות הנפט של אבו רודס. העלילה מתרחשת בעיקרה ב-1970, חמש שנים לפני הפינוי שהוסכם עליו בהסכם הביניים עם מצרים, בעקבות מלחמת יום הכיפורים.
באותם ימים הפך מדבר סיני לאבן שואבת לכל מי שהריח כסף טוב, ובראשם המדינה שניצלה את באר הנפט העשירה לטובתה ולהעשרת קופתה. אלא שנושא זה אינו נדון כלל במחזה, כשם שרבים מהנושאים שמיטלפונקט כותב עליהם במאמר ארוך בתכנייה אינם מגיעים לידי ביטוי במחזה.
תחת זאת, ב"עיר הנפט" בוחר מיטלפונקט לבחון את תאוות ההתעשרות של הישראלים, אך לא של הקבלנים ושל בעלי ההון, ולא את זו של אלה שצורכי הביטחון זימנו לידיהם הזדמנות לעשות מכה. עינו צדה דווקא את הקטנים, עלובי החיים, הנאבקים על קיומם והישרדותם, ובמחיר של עיוות מוסרי מוחלט.
ניצולת שואה מנהלת פנסיון ובית זונות בסיני
המחזה מתרחש בפנסיון עלוב המשמש גם כבית זונות, עלוב עוד יותר, אי-שם באבו רודס. מנהלת את הפנסיון איטה, "פליטת שואה קשת יום", שירדה לשם מראשון לציון, שבה היה לה קיוסק עלוב. בתה, יודית, שבעלה נעדר מאז מלחמת יום הכיפורים, הצטרפה אליה, וכן נדבקה אליה מדלן, תופרת לשעבר שעינה נוקרה בעקבות תאונת עבודה, והפכה עצמה לסרסורית שמעסיקה שתי זונות, אחת מהן היא אחייניתה.
עוד נדבקים לפנסיון - מחסנאי צמיגים שהפך למאכר נדל"ן בסיני, רופא צבאי שמוכר את הציוד הרפואי כדי לממן טיפול רפואי יקר לבתו החולה, ואפילו טבח צבאי המאוהב באיטה, שהוא הדמות החיובית היחידה בחבורה (אולי משום שמיטלפונקט נזהר בכבודו של צה"ל...)
על אלה גם נוספת להקת הווי צבאית שמייצגת את הכובש הישראלי באמצעות כמה משירי הלהקות באותם ימים ואפילו "התקווה". השימוש המוגזם בהופעותיה במעברים בין התמונות נותן להצגה גוון מסכתי ומיותר.
את תמונת הניוון המוסרי המוצגת לעייפה בחלק הראשון של המחזה מזעזעת הופעתו של קובו, צעיר די תמהוני, שכשרונו העל-טבעי לקרוא בקלפים הפך אותו לעבד נרצע של ניצול מתמשך בידי משפחתו ורשעים אחרים. לאבו רודס הוא מגיע כדי לא להיות מנוצל.
הצרה היא שהצעיר הזה בא בזמן לא טוב לאיטה, השקועה בחובות, ונתונה תחת לחציו של סוחר הנדל"ן שתמכור לו את הפנסיון. הצרה גדולה עוד יותר משום שיודית וקובו מתאהבים, ותחת לחציה של אמה יודית נאלצת להסתיר מפניו את היותה עגונה ואף לגייס אותו לכיסוי חובותיה של איטה בעזרת משחקי פוקר שהוא יהיה המנצח בהם בעזרת כישוריו המיוחדים.
איטה איננה אמא קוראז`
לאמא קוראז`, כזכור, היו שלושה ילדים שאותם שכלה על מזבח מאבק ההישרדות שלה. אמא קוראז` צוירה בידיו האידיאולוגיות של ברכט ושותפתו לכתיבת המחזה, כמי שמנצלת את תהפוכות המלחמה הארוכה, נגררת לצדה בעגלתה, מרמה וגונבת. היא משתמשת בילדיה, מנצלת אותם, אך היא מגוננת עליהם כציפור טרף על גוזליה. בניגוד לרושם הכללי, היא איננה אשמה במותם ו"בגידתה המוסרית" כאם באה לידי ביטוי בתמונה שבה היא מתנכרת לבנה השני המוטל מת לרגליה. בנקודה הזאת, הדמות העסיסית הופכת לגיבורה טראגית. בשונה מאנטיגונה, נכון, אבל לא פחות ממנה.
בניגוד לקוראז`, איטה של "עיר הנפט" איננה נהנית מרגע של חסד כזה. למעשה, מיטלפונקט אינו מרפה מעיוותה המוסרי, גם כשהוא מאזכר שוב ושוב את מה שעברה בשואה, כשהייתה בת 17. איטה שלו משתמשת בעבר הכואב אך לא כבסיס מוסרי למעשים לא מוסריים אלא כתירוץ שדוף, ולכאורה כ"חכמת חיים" הנשמעת יותר כהתחכמות עממית, לצורכי הרפייה קומית בדרמה.
מעבר לכך, ומבלי לחשוף את התפתחות העלילה מעבר למה שציינתי, תרומתו המקורית ביותר של מיטלפונקט לסאגה המעוותת היא בבחירה שלו להנציח את הרוע ואת החולי המוסרי שהוא מתאר, ואיטה שלו איננה הופכת לדמות טראגית אמיתית. גם הפתרון שלו, סופו של המחזה, כפוי מאוד למרות היותו מקורי ומפתיע כשלעצמו.
המשל מוחמץ
מבחינות רבות המחזה כתוב באותה מיומנות בטוחה המאפיינת את מחזותיו של מיטלפונקט. הדיאלוגים והמונולוגים קולחים בשפה נינוחה מאוד, אם כי למעט דמותם של הסרסורית ושל הסוחר, אין כמעט הבדלים בין הדמויות. איטה מדברת כמו בתה כמו הזונות כמו הטבח וכמו הצעיר התמהוני.
על פניו המחזה בנוי על יסודות קומיים ודרמטיים, והוא אמור להיות "סיפור מצחיק, מריר ומרגש". היסודות אמנם קיימים, אך המערכה הראשונה מתנהלת בכבדות מסוימת, אפילו משעממת, והמערכה השנייה, שהיא נמרצת יותר, כורעת תחת עומס מלודרמטי.
פה ושם גם מתעוררות תמיהות, כמו ביחס לנחיצות עלילת המשנה של הרופא, שאיננה מוסיפה לעלילה דבר, לא בעצם היותה, לא בהתפתחותה ולא בפתרונה, ואם הייתה נגרעת לא הייתה חסרה לתמונת העיוות המוסרי המתוארת במחזה.
תמיהה אחרת מעוררת העובדה המוזרה שלכל אורך המחזה אין שם לבעלה הנעדר של יודית, ואפילו ברגעים הכי דרמטיים ביניהן גם היא וגם איטה מדברות עליו בתואר "בעלי" או "בעלך".
והתמיהה הגדולה ביותר נוגעת להתעלמותו של מיטלפונקט מהדרמה האמיתית של אבו רודס כפי שהיא מסופרת בתכנייה (על פי ספר שעסק בכך), ובניגוד גמור למאמרו שלו על האימפריה הישראלית שנולדה ב-1967.
בסיכומו של דבר, "עיר הנפט" אינו מצליח לתפוס כמשל והוא מחמיץ את ההזדמנות לאמירה נוקבת של התיאטרון הישראלי על אופיו המוסרי של הכיבוש, ולא על מאבק הישרדות.
מועדי הצגות
19/05/2004
:תאריך יצירה
|