ראוי לברך בכל פה על ההצגה הנהדרת שחושפת עוד יצירת-מופת של חנוך לוין ותהיה הסיבה שלו לגניזתה אשר תהיה
חגיגה מושלמת של אין-אהבות
כבר מזמן לא צחקתי כל כך. כבר מזמן לא היה צחוק כזה תחליף לביטוי של כאב. וכבר מזמן לא יצאתי מהצגת תאטרון נפעם כל כך. אפשר לומר שחנוך לוין הרטיט את לבי. הוא, ושותפיו בכל מה שנוגע להצגה הזאת החל בבני משפחתו ששחררו את המחזה המקסים הזה ממעצר-בית והפקידו אותו בידי נאמניו בתיאטרון הקאמרי, שגם לא היססו ליבא מהחאן הירושלמי את הבמאי אודי בן-משה כדי שיפיק מרגליות של תיאטרון. ואפשר בהחלט להגיד שזה היה הימור. על כל הקופה.
כמעט מכל בחינה שהיא אפשר לומר שבן-משה ביים הצגה לוינית מובהקת, החל בעיצוב במה מינימליסטי של לילי בן נחשון – שתי דלתות מתנייעות שהשחקנים מכניסים ומוציאים ומסובבים אותן בתנועה שעיצב ארז שפריר, כך שיש גם חוץ וגם פנים לכל אחת מהן, קיר אחורי שחור, בפינתו השמאלית הגבוהה חלון, שהאור הבוקע ממנו יחד עם נצנוץ כוכבים עדינים, שמצטרפים אל התאורה הרכה של מרטין עדין, ומזכירים לנו שהכל מתרחש בין ערב לבוקר. נוסיף על אלה את צבעוניות התלבושות שעיצבה עפרה קונפינו. ואם לא די בתרומתם הנכונה של אלה לתחושה הלוינית-הביתית הצטרפה לחגיגה גם קרן פלס שכתבה מוזיקה לוינית כל כך יפה ועשירה שהיה מפתיע לגלות כי כל כולה מנוגנת חי בצד הבמה על ידי ניב קאופמן בפסנתר, שגם עשה הדרכה קולית לשחקנים, וסלעית להב בחליל ובאקורדיון.
עלילת המחזה מספרת על אהבתו הנואשת של "השופט" למקה לזמרת ללללה (כן, ארבעה ל`), שמוכנה להיות נאהבת על ידו בכל מוצאי שבת בשמונה, ואז היא גם נעתרת, בביישנות על פי עדותו, למחוות אהבתו. ההצגה נפתחת בשיר אהבה "צרפתי" ששרים שלושה ברנשים שבהמשך ישובו ויופיעו בדמויות של מחזרים – מצרפת דרך הבלקן, טורקיה ישראל, ועד כוש. מיד אחר כך מגיע למקה עם ידידו פשוניאק כדי להציג בפניו את אהובתו. אלא שהמועד איננו זה שהיא מורגלת אליו, והיא נתפסת עם מאהב המתחבא בארון. מכאן כבר מתגלגלת הדרמה פעם ועוד פעם, ובכל פעם יש לה לזמרת סיפור חדש. למקה המיואש מחפש ניחומים אצל פשוניאק (שם שלוין שאל משחקן צרפתי ששיחק בהפקה פריזאית של "סוחרי גומי"), ושם הוא גם נאלץ לפגוש את ככה-ככה, אשת חברו, באחד מרגעי העֵרות הנדירים שלה. אם באשמתו, אם בגלל קנאתו, למקה מזרז את המשבר גם בחיי הזוג הזה. חגיגה מושלמת של אין-אהבות משונות, אבל אמיתיות, טהורות עד כאב, מצחיקות עד סבל, מרטיטות ומרגשות.
להדליק את האישיות הכבויה
בשנת חייו האחרונה עוד עמל לוין על המחזה והשלים את הנוסח הסופי שלו, אך גנז אותו מסיבות אישיות. תהיינה הסיבות אשר תהיינה, זהו מחזה ארכיטיפי של לוין. הוא מצייר תמונה אנושית מזוקקת, תמציתית, של הטיפוס הנואש שלעולם לא יגיע אל פסגת ההר. ככל שזו מתקרבת, ככל שההומור והאמפטיה של לוין חוגגים ברעיונות ובטקסט שמזכירים את בקט ואת שקספיר גם יחד, כך מתבררת העובדה כי לא פסגה ולא הר אלא תהום. ואל מולה של התמונה הזאת של אהבת למקה הנואשת הוא מציב מראה מעוותת לכאורה של הזוגיות האחרת, זו של פשוניאק וככה-ככה - אומללה, מתישה, אבל יצוקה ומציאותית עם תה, טלוויזיה, נחירות ושתיקות ארוכות. וכמו אצל בקט ושקספיר אי אפשר שלא להבחין בזיקה הגלויה כל כך לאמנות התיאטרון, שהיא גם אצלו חלק בלתי נפרד ממציאות החיים היומיומית.
את התענוג הנהדר של הטקסטים המדויקים, השלים הבמאי בן-משה בעיצוב תמציתי מהודק ומשוכלל. כל דמות בשני הזוגות, וגם שלישיות המחזרים, מוגדרים בתנועתם, בצורת עמידתם, בדרך דיבורם. כל חריגה מקצב הדיבור או האינטונציה, כל שינוי בצורת העמידה או התנועה, נועדו לכאורה לבשר משהו ייחודי. אבל בדרך הזאת האישיות הכבויה נחשפת, נדלקת, שלב אחר שלב, עד שהיא מוארת עד תום, וכבה.
שלישיית המחזרים של לללה – אסף פריינטה, רובי מוסקוביץ` וזיו קלייר – מעוצבים כיחידים וכקבוצה בעת ובעונה אחת, וכל אחד מהם יוצר דמות שהטקסט שלה הוא הרבה מעבר למילים. הטקסט שלהם הוא הגוף הפיזי, מחוותיו, זקיפותו, פיסוק רגליו, גודל פסיעותיו והקצב של הליכתו. ומבע העיניים, ההקשבה, השתיקה.
מרטיטים את הלב
אבל צריך לראות את ארבעת נושאי ההצגה על כנפי כשרונותיהם - רמי ברוך, בתפקיד למקה, מירב גרובר בתפקיד ללללה, ג`יטה מונטה בתפקיד ככה ככה וגדי יגיל בתפקיד פשוניאק - כדי להעריך את הישגי הבימוי של אודי בן-משה.
ג`יטה מונטה היא צוק איתן, מפחיד את מי שמטפס עליו שמא ייפול ממנו, בעוד היא עצמה מסתירה חרדה קיומית, מפני סחף ובלייה, ורעידת אדמה שתפורר אותה. התפקיד שלה הוא הקטן בארבעה – אבל היא ממלאת אותו במשחקה, יודעת לתת תוכן לכל אחד מהבגדים שעוצבו עבורה, לשיער הניצב כערמת קוצים בוערת, ולפה שלפתע פתאום קם לתחיית-מתים עם ליפסטיק מפתה. לא יהיה זה מחוץ לעניין לציין כאן כי מונטה היא גם הציירת של שער התכנייה הנפלאה להצגה, שרבקה משולח יצרה למזכרת יחד עם שותפיה המעצב איתמר וקסלר והצלם גדי דגון.
מרב גרובר – אולי במשחקה המשובח ביותר מזה שנים – היא הזמרת ללללה. הברקת ליהוק כששומעים את מכלול התירוצים שיש לה כשהיא נתפסת על חם עם מחזריה. גרובר משחקת אותה כעוף חול הקם לחיים בכל בגד חדש, מודעת לכוחה ההרסני, מודעת לאי יכולתו של למקה להגיע אליה, אך מפתה את עצמה להאמין בהיותה נחשקת ללא מיצוי. ללללה של גרובר היא משוררת העצב הנמשך של האכזבה ושל הגעגוע אל מה שלא תשיג.
את גדי יגיל, אם אינני טועה, לא ראינו עד כה במחזה של חנוך לוין. והנה סוף סוף נוצר החיבור שהוא אולטימטיבי. פשוניאק שלו הוא השכן והחבר שהייתי רוצה לידי. פשוט, חכם, נקי. יגיל כמעט לוחש אותו, גוו מעט כפוף-שפוף, וכשהוא מקשיב ומתבונן אי אפשר שלא לקנא במי שמדבר אתו. גם כשכועסים עליו, צועקים עליו, מחזרים אחריו – אשתו או חברו – הוא שם, שלהם.
אחרון, ראש וראשון ובאחד התפקידים הגדולים ביותר בקורפוס המחזות של לוין, הוא רמי ברוך בדמותו של למקה. בהתחכמות לשונית אפשר לומר שמשחקו רם וברוך כישרון. מהרגע הראשון שהוא נכנס לבמה הוא יוצר נוכחות כובשת. כשהוא מתאר את אהבתה המבוישת של ללללה והיענותה לחיזוריו זה מצחיק, כפי שהטקסט אמנם דורש , אבל לא צריך משקפת כדי לראות את האמת העצובה שבהבעתו הכללית. בהמשך, במונולוג אחר, כשהוא מתלהב זאת אש בוערת בעצמותיו, כל גופו הצנום מתעצם, פורץ את גבולו. וכשהוא נאבק על כבודו ועל אהבתו הוא משיל מעליו את הנלעגות הדון-קישוטית וחושף את הייאוש של סירנו לפני שהוא מתפכח משיגיונו. ואו אז, מרוט, חבוט, מכיר במציאות – למקה של רמי ברוך עושה את מה שהוא מבקש מאהובתו – מרטיט את הלב.
אז מה בסופו של דבר היה לנו בהצגה הזאת? תיאטרון במיטבו ובאחד משיאיו או כפי שחנוך לוין הייטיב להגיד זאת במחזה הנפלא הזה: "היה לנו אוהו אחד גדול!"
02/12/2007
:תאריך יצירה
|