תחת הבליץ

המחזאי דניס פוטר מוכר יותר כיוצרן של סדרות טלוויזיה גאוניות כמו "הבלש המזמר" או "פרוטות מהרקיע", שבהן שילב הומור שחור עם הומור תם, דרמות קשות עם פזמונים, שהפכו לסדרות-פולחן. כמחזאי הוא פחות מוכר אצלנו, ומשום כך שמחתי ללכת להצגת הבכורה של תלמידי שנה ג` בסטודיו של יורם לוינשטיין שמעלים את המחזה האוטוביוגרפי של פוטר "נוף ילדות" המתאר לילה אחד בחייהם של שבעה ילדים באנגליה. לילה אחד של הבליץ הגרמני במלחמת העולם השנייה.
 
למחזה אין עלילה במשמעות המקובלת. זוהי סדרת תמונות, היוצרות רצף של זמן דמיוני – שאותו הגדרתי קודם כלילה אחד – שבו חמישה בנים ושתי בנות מנסים לדובב את עצמם בתוך מאורת-הפחד, וכדי להתגבר הם משתוללים, צועקים, מתחזים לגיבורים, מפעילים סמכותיות באיומים ובאלימות והכל כדי לצאת החוצה, אל עולם מנותק מהמציאות. בה בעת הם מביאים את המציאות ואת סממניה המובהקים אל המשחק האכזר שהם משחקים בו, זה בזה ובעצמם. כך הילדה אודרי מנסה להפוך לחברה הכי טובה של אנג`לה, כך הבנים רודפים אחרי עכבר "מאיים", וכך הם נאבקים עם אקדחים וסכינים וירטואליים.
 
אבל פוטר לא בא לצייר תמונת ילדות-מלחמה, אף כי הוא עושה זאת במלאכת מחשבת שאיננה מסתירה את העובדה שהאריג שלו גס, מחוספס, דוקר ומעיק. פוטר רוצה לספר סיפור טרגי אמיתי על ילד שאביו נעדר בחזית הרחוקה של דרום מזרח אסיה.  ילד שכינויו דונלד דאק, שהבנים והבנות מציקים לו בגיעגועים מלעיגים, והוא כמעט מנודה כ"הומו", ככל הנראה על שום התחברותו אל הבנות. הייאוש, החסר של האב, הפחד מפני ידיעה על גורלו, מוליכים את הילד אל פסגת האימה.
 
רועי מליח רשף, אחד הבוגרים המוצלחים של הסטודיו, עיבד את המחזה, המוגש בתרגום חי מאוד שהכין בן לוין, שלצד העברית הקולחת הוא בעיקר אמין ככל שנוגע לאופן ההתבטאות של ילדים. מליח רשף גם  ביים את ההצגה בתנופה, במאוץ אכזרי לפעמים התובע מצוות השחקנים מאמצים פיזיים וקוליים שכמעט חונקים אותם. אבל הם עדיין צעירים, והם נענים לרעיונותיו המצוינים של הבמאי שלהם, משתוללים, לעתים גם בתנועה מואטת, נחים ושוב משתוללים, מזנקים, נופלים, קמים, מתחברים זה אל זה, ואפילו מפעילים את התפאורה המינימליסטית של ניב מנור – שני קירות סולמיים – כמסמני מקום (גדר, שער, חצר, יער) וכאמצעי עזר לתנופת התנועה הסוחפת שלהם.
 
את התפאורה משלימה תאורה עשירה מאוד, רווית אפקטים מצוינים של יעקב סליב שמשדרת לא רק אווירה ומיקומים אלא גם, ואולי בעיקר, מצבים נפשיים. אהוד גוטרמן עיצב תלבושות מצוינות, אותנטיות למדי, ויניב לוי השלים את העיצוב החזותי בעיצוב מוזיקלי מאוד מיוחד, שהאפקטים המשולבים בו נשמעים מוזיקליים לא פחות מקטעי המוזיקה המקורית (עם יציאה קלאסית מעורבת במגע של דפש-מוד).
 
הצלחתו המיוחדת של רשף-מליח היא בעיצוב הדמויות שהשחקנים שלו מגלמים, כל אחת והמאפיין אותה, כל אחד והחישוף של כשרונו האישי. והם מצוינים אחד אחד. אור מאיר חי מאוד בתפקיד וילי, שהוא במידה מסוימת ומרומזת המספר,  בן דמות המחזאי, מני פלורנטין אנרגטי ותקיף כפיטר ה"מאצ`ו", אלון אופנהיימר חזק ומרשים כג`ון החנון הקורא תגר על עליונותו של פיטר, יאיר מוסל המרגש כריימונד המגמגם שמשחק את המפוחד ומיטיב להפחיד, איילה זילברמן הזוהרת כאנג`לה ה"מלכה" השולטת על השפחה-החברה-הכי-טובה אודרי, בגילומה הקומי למהדרין של טל בלנקשטיין, ועודד ארליך שמעיק וקורע לב בתפקיד דונלד דק. 
 
הצגה מעניינת, שהצלחתה העיקרית היא בביטוי התבוננות החדה של דניס פוטר על ילדותו תחת הצפירות אזעקה, פצצות ומטוסים חגים באוויר. בישראל של הקסאמים קל מאוד להזדהות עם המציאות הרחוקה ההיא.