נעה דר חוזרת לבמה ביצירה מקסימה של רקדנית-יוצרת-בוגרת הניצבת בתחנת ביניים
מרפא לנפש
הביקורת הראשונה שכתבתי על נעה דר הייתה לפני שמונה שנים,כאשר העלתה את יצירתה הגדולה "גיד אכילס". באותה הזדמנות כתבתי בין השאר שדר "מעמידה את התנועה במרכז ככוח המניע לא רק את הגוף אלא גם את הנפש. התנועה שוב איננה אמצעי-ביטוי חיצוני או מלאכותי... מחול איננו עוד אוסף של מחוות גוף, או תיאור בתנועה. המחול הוא סוד התנועה, או בפשטות אין שום תנועה שאיננה מחול. עמידה במקום ללא תנועה היא תנועה, היא מתחילה ומסתיימת בתנועה. כך גם ההליכה, או מגע כמו ליטוף או מכה, ואפילו פעולת אקראי כמו גירוד, דגדוג או עיסוי".
במהלך השנים וביצירותיה הבאות המשיכה דר את המסע שלה אל סוד התנועה והמחול, בניסיון לפענח עולם מורכב של יחסים בין רקדנים ליצירה, בינם לבין הבמה שהם מופיעים עליה, ובינם לבין קהל – כפי שבחנה בריכוז רב ביצירתה הגדולה האחרונה "טטריס". הפעם היא ממשיכה לנוע בדרכים, מחפשת פיענוח אישי לתנועה שיצרה בעשרים השנים מאז הייתה בין מקימי להקת "תמר"בירושלים.
וכך, לפני כשנה, כשהוזמנה ליצור עבור "זירת מחול – פסטיבל ישראל" מצאה נעה דר את עצמה לבדה בסטודיו, ממתינה להשראה הנכונה ובתוך כך מוצאת את עצמה מתחילה לרקוד אחרי הפסקה ארוכה, ושוב נחבלת כדרכם של רקדנים, ושוב משתמשת בתרופת הפלא "ארניקה" – המופקת מצמח המרפא בעל עלי הכותרת הצהובים – שליוותה אותה כרקדנית ואת הרקדנים שלה במסירות ונאמנות.
התוצאה, שהועלתה בפסטיבל ישראל השנה, הייתה רבע שעה של יצירת סולו לשירים של טום ווייטס. אבל יחד עם היצירה הזאת נולד רצון להביט פנימה אל מה שניסתה והצליחה לעשות כיוצרת, בשפת תנועה שלה, בחוויות אישיות. אלה באו לידי ביטוי בעיקר בקטעי סולו שהיו ביצירות קודמות, ואשר אותם החליטה לשלוף מהן, ויחד עם פרקי יצירתה האחרונה ליצור רצף של 17 קטעים קצרים, מדקה ועד חמש דקות.
התוצאה היא מסע מרתק ולרגעים עוצר נשימה בזמן ובמהות התנועה. לכל קטע יש חיים חדשים, פה ושם אפשר להיזכר במה שהיה פעם, ובמרקם המשותף נוצרת התחושה של משהו חדש, מקורי. סיכום ביניים רטרוספקטיבי בדרך אל הבלתי נודע.
דר החליטה כי את הקטעים ירקדו חוץ ממנה עוד שתי רקדניות – מיכל מועלם שהותירה בשעתו רושם עז ב"גיד אכילס" ושירה רינות שהצטרפה ללהקתה של דר מאוחר יותר. בתחילת המופע הן נכנסות כעקרות-בית עייפות אל הבמה שעוצבה על ידי דר כמין תחנת-רכבת, או אולי חדר-המתנה לרופא, עם טור מושבים לאורך פאת-הבמה הימנית. בזו אחר זו הן מבצעות בשלמות מרתקת את הקטעים – מועלם את קטעי הסולו שרקדה בשעתו ב"גיד אכילס", לצלילי מוזיקה של הנרי פרסל, שירה רינות בקטעים מ"מוזר" ו"מוזיקה על פני המים", למוזיקה של אלני קורינודו והנדל, ודר עצמה את פרקי "ארניקה". על הבמה מופיע גם נגן הגיטרה החשמלית אורי פרוסט שמחבר בנועזות מרתקת את כל קטעי המוזיקה השונים לפס קול מודרני, חזק מאוד, ונוכחותו הגבוהה – בנגינה או בהמתנה – מחזקת את תחושת הדואליות של חיבור וניתוק המתקיימת בין אנשים הממתינים למשהו בחלל זר.
החיבור והניתוק הם גם מרכיב חיוני בדרך הגשת הקטעים, כאשר כל אחת מהרקדניות איננה ניגשת אל הקטע שלה מבלי שקדמה לכך הכנה - מהתבוננות ברקדנית שקדמה לה ועד התכוונות אישית לקטע שלה.
השילוב המקרי ביניהן מתרחש פעמיים, אך הוא קצר מאוד, ויותר משהוא רומז אל מה שהיה יכול להיווצר הוא מעיד על העולם הפנימי והאישי של כל אחת מהן.
"ארניקה" של נעה דר הופכת למחול מרתק ומרגש שמצליח להפוך מסדרה של קטעי-סולו ליצירה מורכבת מאוד, רבת שכבות, שנוגעת עמוק בשורשי המחול – כרעיון וכביצוע- ובמהות אמנותם של הרקדניות, שבמופע הזה פורחות כפרח הארניקה, עם עלי הכותרת הצהובים שלו, שממנו מופקות תרופות הפלא לחבלותיהן, לפציעותיהן ולצינון שתוקף לפעמים. וכך "ארניקה" כולו הופך מיצירה אישית, פרטית, למופע שהוא מרפא לנפש הצופה העורג לחווית-מחול אישית שלו.
05/12/2007
:תאריך יצירה
|