פסטיבלים - מירל''ה אפרת בבית ליסין: משל מכאיב על יהירות

תיאטרון בית ליסין בדיזנגוף מציג: מירל`ה אפרת מאת יעקב גורדין

מי היא מירל`ה אפרת? האם זאת דמות "האישה היהודית המשוחררת", המצליחה בעסקים, בונה אימפריה במו ידיה (בעזרת מנהל עסקים נאמן) ואיננה שוכחת את חובותיה כאם (בעזרת סוכנת הבית המסורה לה) – זאת הדמות המיתולוגית שיצרו בעשרות השנים שעברו שחקניות כמו חנה רובינא, מרים זוהר, ליא קניג, אורנה פורת ומלכת התיאטרון האידי, אידה קמינסקה? כיוון שזכיתי לראות את כולן, וגם כיוון שחונכתי על ברכי אם שתמיד שבה ודיברה על שיעור קומתה של מירל`ה, זאת באמת ובתמים הדמות שבאתי לראות על בימת בית ליסין, בגילומה של יונה אליאן. הצברית הראשונה המגלמת את התפקיד הנהדר הזה.

ואולי לא כך? אולי סיפורה של מירל`ה אפרת, המצליחה, הגאיונה, איננו אלא סיפור טראגי אמיתי על אישה שצברה הרבה כוח ולא ידעה להשתמש בו בתבונה? אישה שהרחיקה עצמה אל מרומי הפיסגה האולימפית, שם היא ישבה על כס מלכות והדום על רגליה, בזה לבני האדם שם למטה, תאבת שלטון, שאותו אחזה באמצעות שליחיה, אישה טובה בראשית דרכה שהפכה רעת לב ויהירה, שאת חוכמת האם ואת תבונת האנוש שהוענקו לה המירה למשהו אחר, צדקני?

שתי השאלות האלה עלו בי במהלכה של ההצגה החכמה של מיכה לבינסון, גם אם אינני בטוח שלכך חתר. כי הצגת מירל`ה אפרת שלו איננה חתרנית. הוא איננו מנסה לרוצץ את המיתולוגיה. למעשה הוא משתמש בה, מהתחלה ועד הסוף, כמראה מתעתעת שדווקא באמצעותה צפות ועולות השאלות הקשות: למה מירל`ה נוהגת כפי שהיא נוהגת – בנדיבות ובחום - במשרתת שלה ובמנהל העסקים שלה, ואין בה שמץ מזה כלפי בנה הצעיר, דוניה, או כלפי הורי כלתה? ולמה היא כולאת בביתה את בנה וכלתה והמחותנים?

אפשר להסביר הכל במושגים של מאבק דורות ופערים תרבותיים, כפי שעושים זאת היטב מיכה לבינסון, ומרים קייני, המתרגמת-מעבדת, ואפילו התפאורנית כנרת קיש במאמריהם הקצרים שבתוכניה, וכמובן גם המאמר המרתק של תמר ארצי על מלחמת השפות עברית-אידיש.

אבל זה לא מספיק לתיאטרון, ולבינסון יודע (כפי שעשה זאת ב"קופנהאגן") שאפילו מחזה אידיאי מרתק למהדרין חייב גם לרתק כהצגה, והדמויות חייבות להיות בשר ודם ולב כדי שהשכל יעבור מהבמה אל האולם. וזה לא קל כשמדובר במחזהו של גולדין, שהגלוי בו מסתיר לא אחת את הנסתר. הגלוי – כלומר המלודרמה המשפחתית, והנסתר זה המשל והנמשל שהמשפחה היהודית שעל הבמה מציגה לנו. משל על יהירות, התנשאות, על תפיסת האני ואפסי עוד.

והנמשל, תשאלו? הו, כן. השאלה היא רק מתי והיכן הוא מתפענח לנו? האם זה בניו יורק "היהודית" של תחילת המאה שעברה, בארץ ישראל של ערב השואה או בישראל העצמאית אחריה, או בישראל של כאן, ועכשיו, זו של 2003. והנמשל, איך לא, כואב לא פחות מהמשל סוחט הדמעות.

כי החומרים של המחזה, גם אם גורדין שאב השראה די ברורה מהמלך ליר השייקספירי, הם החומרים שהיום אנחנו אולי מבינים אותם טוב יותר, גם אם עדיין לא נמצאה הנוסחה שתגאל אותנו מהם: יהדות מסורתית שירדה מגדולתה, מצאה עצמה מתבוססת בבוץ, נתונה לחסדי גבירים ופריצים, אורתודוקסיה שרפורמים לעגו לה מבלי להבין את מחיר המרד והמהפכה: קרע לאומי, תרבותי, חברתי וכלכלי בקרבו של עם שממשיך לחפש תוך סכסוכים פנימיים עזים את השלום ואת השלווה תחת גפנו ותאנתו.

מיכה לבינסון, אם נקרא היטב את דבריו, אינו זר לנמשל הזה, אך בהצגה שלו הוא נזהר כראוי מלהיות מטיף בשער. להפך. הוא נאחז בכל אחת מהדמויות המאכלסות את המחזה, ובאמצעות עיצובו וגיבושן – כשלעצמן וכשהן בהתייחסות לזולתן – הוא מספר לנו סיפור פשוט, ברור מאוד, קולח. וכך, בין השתאות להתרגשות, בין צחוק ולעג לכאב, חמלה, תקווה ודמעה, הוא מעביר סיפור מורכב, שבמרכזה אישה שאהבה, אך לא ידעה איך לאהוב, אישה שהצליחה לשרוד ואף לשגשג בעולם של גברים אך איבדה את האינסטינקט האימהי והנשי, וחנקה בעיוורונה את היקרים לה מכל, שני בניה.

מירל`ה נוסח לבינסון היא איפה דמות מורכבת מאוד, ויונה אליאן מגלמת אותה בדייקנות רבה, באותו כפל משמעות שאליו כיוונתי בראשית הדברים. אליאן מתייצבת על הבמה, מהתחלה ועד הסוף, באותו מצב מיתולוגי, זקופה, גאה, בהליכה ובמחוות מלכותיות, פניה מאירים באור נגוהות. דיבורה מדוד, שקול.
היא כובשת. והיא מרמה. מהרגע הראשון ועד האחרון היא חושפת שיקול דעת מוטעה, כמעט בכל דבר ועניין, ובזה אחר זה מתגלה האמת המרה של יהירותה, התנשאותה ועוורונה. אצל אליאן זה בא מבעד לסדקים דקים, עדינים. כמעט לעולם לא תמעד, אולי רק על המדרגות העולות לחדרה-לשכתה. ורק פעם אחת ויחידה נפקחות פניה, ובוקע מהם אור אנושי גנוז. רגע ללא טקסט. רגע של התפייסות. מירל`ה של לבינסון ואליאן איננה נשברת, גם לא באותו רגע. רגע קסום אמיתי של זקיפות קומה של אדם, לא של מלך.

יחד עם אליאן ניצב על הבמה צוות שחקנים מצוין, החל ברבקה גור שמשחקת ברגיעה יפה את תפקיד מחלה המסורה (עליה רק להגביר את קולה בתחילת התמונה האחרונה), ורפי תבור שמעצב דמות רגישה מאוד של מנהל העסקים שלמן, גברי, נאמן ומעריץ, אולי אף מאוהב. דורית בר-אור מדגישה מאוד את הפן הילדותי-מפונק-מתגרה בדמותה הביצ`ית לכאורה של שיינדלה הכלה. אך בר-אור דווקא במיטבה המערכה השלישית ובמפגש האחרון של עם מירה`לה כאשר שיינדלה חושפת פחד, כאב ודאגה אנושיים.
צחי גליק בתפקיד יוסל, הבן המוזיקאי האהוב, מעצב יפה את הדרמה הפנימית שלו בין אהבתו לאשתו לאהבתו ומסירותו לאמו, ואת חוסר האונים שלו לפתור את הדרמה הזאת. גיל נתנזון, בהופעת הבכורה המצוינת שלו בתיאטרון הרפרטוארי, יוצר דמות חזקה של דוניה, הבן הצעיר, המרדן, והוא נוגע ללב בזעקת הכאב שהוא מטיח באמו, בסוף התמונה השלישית. אברהם סלקטר יוצר דמות קומית מוגזמת של אבי הכלה, תלמיד חכם שמוצא עצמו בטלן ושתיין בצל אשתו הגסה, בגילומה הגדול מאוד של עדי לב, שתי דמויות המוכרות כל כך מסיפורי שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים, י.ל. פרץ ואפילו בשביס-זינגר.
ואחרון חביב, ליאור חן, כשלמל`ה, הנכד בר המצווה שמוצא בלבה של סבתו את האור הגנוז.

ואחרונים חביבים הם צוות המעצבים שלבינסון נשען היטב על יכולותיהם, כפי שהוא עצמו מתוודה על כך במאמרו בתוכניה. כנרת קיש יצרה שלוש תפאורות מצוינות שונות זו מזו בגווניהן ובמבנה שלהן. הן יוצרות יחד עיצוב בימתי שלם מצוין, שזוכה להארה מדויקת ומשמעותית בעיצוב התלבושות הנפלא של דידי גולן, והתאורה האפקטיבית שעיצב חיליק אורגל, שלעולם איננו גונב את ההצגות אלא "רק" מאיר אותן. וברקע, ומעל, ובתוך כל אלה המוזיקה של אלדד לידור, שהיא הכי נכונה שאפשר היה ליצור להצגה כזאת – במגעים של כלייזמר עם המוסיקה הקלאסית-רומנטית האירופית של סוף המאה ה-19, עם כמה רמזי-דגשים עדינים ג`אז.

מירל`ה אפרת היא ההצגה האחרונה שהועלתה בבית ליסין הישן, והיא מוצגת עתה בבית החדש, בדיזנגוף. אולי במקרה, אולי בכוונה, היא גם משל למאבק הצפוי שם בין הישן לחדש, בין הקטן לגדול. ובכל מקרה, זאת הצגה יפה וטובה ומרגשת.

צבי גורן