מהו כוחן של מילים? ומתי הן חדלות לתפקד רק כ"מילים, מילים, מילים"? אחת התשובות האפשריות היא כאשר את המילים כתבה המשוררת לאה גולדברג, ואת השמעתן נטלה על עצמה השחקנית אורנה פורת. והתוצאה אז היא מפגש של פסגות יצירה.
וזה מה שקורה במופע "אור וצל – אורנה פורת מגישה לאה גולדברג" המועלה בקפה-תיאטרון של הקאמרי, וצריך להגיע לכל אולם אינטימי, בבתי ספר, במתנ"סים, ובמקומות שבהם שירה ומשחק עדיין "עושים את זה" לקהל.
בהקדמה למופע מספרת אורנה פורת כי בשנה הראשונה שלה בארץ, 1947, התרחשו שלושה דברים חשובים לחייה כאן: היא התקבלה כשחקנית בתיאטרון הקאמרי, היא קיבלה ספר שירים של לאה גולדברג, והיא פגשה את המשוררת.
אבל הפגישה ביניהן התחילה למעשה כעשר שנים קודם לכן, אף כי לא פגשו זו את זו אז. זה היה בגרמניה הנאצית. לאה גולדברג עשתה אז דוקטורט לשפות שמיות באוניברסיטה של בון, ובעיר השכנה, קלן, למדה אורנה פורת משחק והיתה חברה ב"תנועת הנוער ההיטלראי".
שותפות הגורל המקרית הזאת הייתה אחד אחד משיאיו של הערב כאשר אורנה פורת, נרגשת בעליל, חייתה את שריפת הספרים הגדולה כפי שתיארה אותה העדה לאה גולדברג.
הביוגרפיות של השתיים ידועות. גולדברג עלתה לארץ ומהר מאוד התקבלה לתוך חוג העיתונות והשירה העברית הצעירה של שלונסקי ואלתרמן. פורת, שהתוודעה אט אט לגורל היהודים בשואה, ואל יוסף פורת, השליח מישראל, החליטה להתגייר, נישאה לו, עלתה לארץ ותקעה יתד עמוק בתיאטרון ובחברה הישראלית הצעירה.
בערב המיוחד הזה, שערכה וביימה בתבונה ובדמיון רב, ליטל פורת, בתה של השחקנית, נוצקו חיים ייחודיים למפגש הכמעט ביוגרפי בין השחקנית שזכתה באהבה הגדולה שלה. לבין המשוררת שלא זכתה לכך, שכל חייה התייסרה וייסרה את עצמה. מפגש בין שחקנית שברבות הימים והניסיון הקימה את התיאטרון לילדים ונוער, הנושא כיום את שמה, לבין המשוררת שהקדישה חלק נכבד ועשיר מאוד ביצירתה לילדים, וספריה מממשיכים לענג אותם, דור אחר דור, ממש כמו את הוריהם.
פורת הבת ליקטה עבור אמה קטעי יומן אינטימיים, אנקדוטות ומכתמים לצד שירים מוכרים, אם משום שכבר הפכו ללהיטי-פזמונים, ואם משום ששירתה של גולדברג היא מהמקובלות והמשתמרות ביותר בשירה העברית.
אולי בתבונה ובכוונה תחילה נעדרה מהתוכנית השירים המוכרים ביותר, שירי האהבה הרומנטיים, הסונטות נוסח משורריה של איטליה הקלאסית. תחת זאת, גם בשירים וגם בקטעים אחרים, מקצתם שופעי הומור, מקצתם נגועי כאב, עלתה ובלטה, לצד הווירטואוזיות של הלשון, התפיסה הפוליטית האנושית של גולדברג, שכמו נכתבה בימים אלה ממש, או עבורם.
וזה היה קסום ב"מה עושות האיילות". וכואב ב"צידוק הדין". וזה היה רב ועצום בשיר המופלא "תוף בודד" שהלחין עבור המופע הזה דב זלצר, ופורת שרה בקולה העמוק. זלצר כתב מוזיקת-פסנתר יפהפייה למופע כולו, שהוגשה בנגינתו הרגישה של ערן סוחובלסקי, והעשירה את עולם המילים.
התפאורה המינימליסטית של פרידה שהם, מסך אדום, כן ספרים, שלוש מזוודות, והתאורה הפיוטית שעיצב שמוליק אטמזגי השלימו את התמונה הבימתית החיה שיצרה ליטל פורת.
אבל מעל כל אלה התנשאו הטקסטים בעיצובה המושלם של אורנה פורת, שחקנית עתירת קריירה של משחק בתפקידים מגוונים ושונים, שכמו זיקקה אותם לשעה אחת של חוויית משחק במפגש הטעון והרגיש שלה עם המשוררת שאהבה כל כך.
פורת הפיקה מגרונה גאמת צלילים עשירה, ילדותית, רכה, עדינה, יבשה, מתכתית ולוהטת, היא רקדה, קיפצה, ואפילו הייתה בובה על חוטים. כל רגע ומגע הקסם של מבע פנים, תנועת גוף, מחוות יד. והעיניים, שלא התביישו להאיר עוד יותר את הבמה הקטנה, שלא נסוגו מדמעות, וידעו, ממש כך, לצחוק.
ושתיהן גם יחיד - לאה גולדברג ואורנה פורת – בשעה נדירה של תיאטרון נדיר.
לפרטי מופעים
24/05/2004
:תאריך יצירה
|