אריה צ`רנר ויוסי עיני בתפקידי אותלו ויגו בחאן קיבלו ממיכאל גורביץ` מתנה לכל החיים
אותלו ערבי
כל מי שחושש ממהפכה בחאן הירושלמי עם העלאת הטרגדיה הגדולה על האיש שאהב יותר מדי ונכנע לקנאה ישמח להיווכח כי קו האיכות הגבוהה של התיאטרון הזה, מנהליו ולהקתו שב ומוכיח את עצמו, והמחזאות הקלאסית הגדולה שבה וחוגגת שם את נצחונה עם "אותלו" – בהפקה רעננה, נדיבה בחיוניות, ומרגשת במשחק משובח. אלה, בתמצית, המחמאות שמיקי גורביץ` ראוי להן על עצם הבחירה במחזה, על ההחלטה לחזור אל התרגום הנפלא של נסים אלוני, על הבימוי הקולח שמדגיש את המהלכים הנפשיים האינטימיים, ועל בחירתם של אריה צ`רנר לתפקיד אותלו, יוסי עיני לתפקיד יגו, ומתן הזדמנות ראשונה על במה מקצועית לשחקנית צעירה, שמרית לוסטיג, בתפקיד דזדמונה.
העיבוד העיקרי של גורביץ` הוא בקיצורו של המחזה באמצעות ויתור על תמונות רבות משתתפים, כך שבמידה רבה הוא מדגיש עוד יותר את דמותו של יגו, כמחולל הדרמה הגדולה, אם כסרסור לדבר עבירה אם כבמאי של מחזה-סיוט. כשלעצמה אין זו תפיסה חדשה או מהפכנית, אך אצל גורביץ` היא שופכת אור על הפשטות והתום של אותלו, האבוד מראש בחברה שמאמצת את מי שמשרת את צרכיה אך אינו חדל להיות זר ושונה. את העובדה הזאת מחזקת גם תפיסתו של גורביץ` את תפקידה של דזדמונה כגורם אקטיבי בנפילתו של אותלו, ובמותה שלה.
על כך גם ראוי להוסיף את החלטתו של גורביץ` לשנות את תיאורו של אותלו ל"ערבי" במקום ל"שחור", כפי שאלוני בחר לכנותו, ובמקום ה"כושי" הנהוג בתרגומים אחרים. נימוקי ההחלטה סבירים והם מובהרים בפתח התכנייה, ועם זאת יש תחושה ברורה כי לא מדובר רק בשינוי לשוני קוסמטי. תחושה שמקבלת חיזוק בהצגה, אפילו אם רק ברמז, שאם רוצים אפשר לבנות עליו תלי פרשנויות, ואם נרתעים מהאפשרות הזאת ניתן להתעלם ממנו וממשמעותו ביחס לכאן ועכשיו.
הרוע לא מובס
עלילת המחזה מתארת את סיפור עלייתו ונפילתו הטרגית של אותלו המנהיג הצבאי המחושב, רב העלילות בשדה הקרב ומושא הערצה של חייליו, של שולחיו ושל נערות רומנטיות. אלא שהתיאור הפשטני הזה אינו יכול להסביר את טיבו ומהותו המיוחדים של המחזה. את אלה קיבע שקספיר באמצעות יגו, שנושא את המחזה על כתפיו, ושל מלכודת הקנאה הטורפת שטמן למפקדו, אחרי שזה בחר למנות את קסיו לסגנו ולא את "יגו הנאמן". זאת היא גם מהות התפיסה של הבימוי בהצגה הזאת.
אחת השאלות שעולות מראשית המחזה היא למה אותלו לא ממנה את יגו שהוכיח את עצמו ואת נאמנותו בשדה הקרב. אין על כך מענה, והפרשנות המקובלת היא שככלות הכיבוש ולעת שלום אותלו זקוק לסגן בעל תכונות שונות – דיפלומט, קר רוח – שיידע לטפל באוכלוסיה בדרכי נועם. הבחירה בקסיו, קצין מטה, נראית לאותלו מתאימה.
זאת היא איפה נקודת הזינוק של יגו. הוא מחליט לנקום את עלבונו, ואפילו שולף כנימוק נוסף את החשד שאותלו גם שכב עם אשתו, אמיליה. כאיש צבא מנוסה הוא חושב "מלחמה" אך לא כדי לכבוש לעצמו משרה בכירה אלא כדי לדרוס את אויבו החדש שהוא אותלו ולא קסיו. זה הופך לכלי שרת במזימה שיגו מתכנן ומוציא לפועל, ממש כמו רודריגו החושק בדזדמונה ומממן את מלחמתו של יגו בהאמינו שהיא נועדה להשיג עבורו את דזדמונה. כמו אלה מסייעים ליגו גם אמיליה המבקשת להחזיר לעצמה את אהבת בעלה וגם דזדמונה הנלהבת לסייע לקסיו, בן עירה, שהיה עד לחיזוריו של אותלו ולנישואיהם, אחרי שהתברר כי אינו מה שאותלו ציפה שיהיה והדיח אותו ממשרתו.
אותלו הוא כמובן השותף העיקרי שיגו זקוק לו כדי להשיג את נקמתו. הוא מכיר את אותלו, והוא מתכונן לקרב בדקדקנות של אסטרטג אמן. אך מה שאולי נראה לו קשה להשגה הופך עד מהרה לאש בשדה קוצים. מלמול או שניים ואותלו נופל ברשת, אפילו לפני שיגו השלים את טווייתה. הדם האחר הזורם בעורקים של אותלו מגיע מהר אל נקודת הרתיחה, ויגו מבין שכדי להשיג אותה במלואה עליו למלא אחר הדרישה לתת הוכחה ברורה – דרישה שהיא האיתות ההגיוני האחרון של אותלו שאינו מסתפק בחשד. יגו שב אל מיומנותו כאיש צבא ומארגן את "כוחותיו" – קסיו, אמיליה, דזדמונה ורודריגו – למתקפה המכרעת.
אותלו מוצא עצמו בודד, אבוד, נואש. רק הכבוד העצמי עוד נותר לו. אך גם אותו הוא מאבד כאשר הוא מגלה איך יגו הפיל אותו ברשתו. ויגו? מפתיע אולי, אבל שקספיר לא רק שאינו הורג אותו אלא אף מוציא אותו מהבמה זקוף קומה. כי כן הרוע לא הובס, גם אם נתפס, והוא ימשיך להתרחש במקומות אחרים, בזמנים אחרים ובאמצעות כל יגו לדורו.
מתח בימתי
מיקי גורביץ` בחר לשני התפקידים הגדולים שני שחקנים שכשרונם טמון לא מעט באישיות-הבימתית המיוחדת שלהם, והצבתם זה מול זה יוצרת מתח בימתי בפני עצמו. אריה צ`רנר זקוף ומוצק כאותלו ומשדר איתנות גברית, כאיש צבא וכמנהיג. הוא נראה טבעי מאוד. בה בעת הוא רך, מעודן באהבתו לדזדמונה, גם בהתייחסות האישית אל יגו, ואל קסיו עד למעידתו. אבל צ`רנר איננו פסיבי בגילום הדמות, והוא משתנה ככל שהתהליכים הנפשיים, החשדות והכאב גוברים, ומביאים אותו צעד אחר צעד אל מיטתה של דזדמונה כדי להורגה. בנקודה הזאת שולף צ`רנר עוצמה אנושית מטלטלת, שאחריה הוא נותר ככלי ריק, נטול חיים. זהו בלי ספק הישג משחק לצ`רנר המצטרף להישגו בתפקיד הקמצן, ומציב אותו בשורת השחקנים הראשונה שלנו.
לצדו יכול לעמוד בראש מורם יוסי עיני שיוצר דמות מהפנטת כיגו. לכאורה הוא נבל מתוכנן להפליא, מוחו שקוף לחלוטין עבור הקהל כאומר "כזה אני – כזה החלטתי להיות, ואתם תהיו העדים להצלחתי". אבל עיני איננו משחק מפלצת. לא אחת הוא נראה מופתע מהצלחתו, לעתים הוא נראה כמהסס, ולרגע אפילו מבוהל שמא תכניתו על סף כישלון. עיני איננו חוגג הצלחות כשם שאיננו נבהל כשמזימתו נחשפת. הוא קר, מישיר מבטו. מבחינתו, איש צבא ותיק ומנוסה, הוא פעל כפי שרצה, הסיכון היה מחושב, ומשום כך, גם בתבוסתו הוא אמנם חבול וכבול אבל זקוף בעמידתו.
את התפקיד הבלתי-אפשרי כמעט של דזדמונה הפקיד מיקי גורביץ` בידיה של שמרית לוסטיג, שהשנה סיימה את לימודיה בסטודיו של ניסן נתיב, וזהו התפקיד הראשון שלה כל במה מקצועית. האמון של הבמאי בה הוכיח את עצמו מהרגע הראשון – היא הייתה רעננה, כנה בביטוי הערצתה ואהבתה לאותלו, ומשכנעת בתביעתה לצאת עמו לשדה הקרב. אבל עיקר התפקיד הוא בהמשך, כאשר דזדמונה מתעקשת לפייס את אותלו למען קסיו, ולוסטיג עושה את זה במרץ רב, ושלא כמקובל, כמבחן לאהבתו של בעלה. היא עקשנית, תובענית, אפילו נודניקית.
יואב היימן מצוין בתפקיד רודריגו, נאיבי ועיוור ומגוחך, ואודי רוטשילד מעצב דמות ברורה של קסיו, פסיבי וחסר אונים. דנה איבגי כאמיליה מגיעה בהדרגה נכונה אל שיא התפקיד בתמונת הסיום ושם היא מרתקת ומרגשת בעוצמת הזעם וההכרה בחלקה שלה בפשעו של יגו. ניר רון ויהויכין פרידלנדר הוותיקים, יחד עם צעירי הלהקה נילי רוגל כביאנקה וויטלי פרידלנד משלימים היטב את צוות השחקנים שעושים את ההצגה הזאת לעוד הישג של התיאטרון שלהם.
ההפקה של החאן נסמכת על מיעוט כמעט מוגזם באפקטים חיצוניים, החל בחלל הבמה שעיצבה סבטלנה ברגר והתאורה העניינית של רוני כהן. דליה פן עיצבה תלבושות אזרחיות וצבאיות שאינן שייכות לתקופה מוגדרת, ובהתאמה לתפיסת הבמאי הדגישה את זרותו של אותלו, ואפילו את כוחו המיתי, האנרגיה ומבנה הגוף השונים באמצעות תלבושת שונה באופייה – מעיל ארוך שחור, שהוא גם תחליף נאות לאיפור השחור שגורביץ` החליט לוותר עליו. יובל שפריר עיטר במוזיקה עדינה שיש בה רמזים אתניים.
ההזדמנויות לראות בתיאטרון הישראלי את המחזות הגדולים של שקספיר נדירות מדי לטעמי. לא רק משום ערכם של המחזות האלה אלא גם, ואולי אף בעיקר, משום שהם מהווים מבחן חשוב לאיכות הרפרטואר, השחקנים, הבמאים והניהול. "אותלו" של החאן הירושלמי הוא הוכחה ברורה ומבורכת שאפשר לעשות זאת מצוין.
27/12/2007
:תאריך יצירה
|