כבר מזמן לא ראיתי על במה אחת רקדנים נפלאים כמו אלה של להקת "אמנות המחול של שן וויי" ובמופע שכולו קסם התנועה, החל מזו של הגוף השלם ועד לזו של בוהן הרגל.
המופע כולל שתי יצירות מנוגדות בתכלית, ובה בעת משלימות זו את זו לכדי שפת תנועה אחת ברורה, מקורית, שמחברת עולמות מנוגדים כמו הבלט הקלאסי המערבי והתנועה האיטית המדיטטיבית של המזרח.
"פולחן האביב" הפותח את הערב היא יצירה מופשטת מעלילתה המוכרת הראשונית שעבורה כתב סטרווינסקי את המוזיקה, ואפילו מעלילות שפותחו בהמשך על ידי יוצרים מרכזיים כמו מוריס בז`אר ומהפכניים כמו פינה באוש.
שן וויי, הכוריאוגרף יליד סין, בחר להתמקד במרקם המוזיקלי ולגלות את מקבילות התנועה הפיזית של הרקדן. את מקום התכליל התזמורתי של סטרווינסקי ממלאת הגרסה לפסנתר בארבע ידיים, בנגינתו הכפולה של הפסנתרן התורכי פזיל סיי, והרעיונות הכוריאוגרפיים, מהמונוטוניים ועד המוטוריים הסוערים, משמשים למעשה כתזמור סימפוני לכל דבר.
יכולותיהם של הרקדנים, ובראשם שן וויי עצמו, מעשירות עוד יותר את הכוריאוגרפיה שלו. כל רקדן ורקדנית מעצבים בנתוניהם האישיים את התנועה שנקבעה להם, וכל אחד מהם יוצר דמות ברורה ואינדיבידואלית גם כאשר מדובר בתנועה קבוצתית אחידה.
עושרה האסתטי של היצירה הזאת בנוי מפרטי פרטים, של תנועות כמעט נסתרות מהעין, ושל מחוות גדולות, וכמעשה צורף עדין הן מתחברות ל"סיפור". לא כאגדה קמאית ומסתורית ולא כאלגוריה על עולם החי, אלא כחשיפה בלשית של סוד התנועה האנושית.
ביצירה השנייה, "קיפול" מתמקד שון ווי "באיכויות של פעולה אחת ויחידה של קיפול – קיפול נייר, של בד, של בשר". הפעם המוזיקה היא צירוף של יצירה דתית מאת המלחין האנגלי בן זמננו, ג`ון טאבנר, ושירה דתית טיבטית בודהיסטית.
זאת יצירה של יופי טהור הנוצר על רקע של ציור ענק, צבוע ביד, בהשראה של ציור סיני מהמאה ה-18, על רצפה לבנה בוהקת ומסכים לבנים שיוצרים מסגרת חלומית לרקדנים הלבושים בחצאיות אדומות או שחורות, ולראשיהם תרבושים שכמו מייצגים את קיפלי המוח.
שלא כמו ב"פולחן האביב" כאן התנועה מעוצבת בקווים ארוכים, נמשכים, כמעט ללא הפוגה, ובה בעת כמעט ללא "אקשן". רק פלג הגוף העליון והזרועות חשופים בתנועה נראית לעיין, בעוד תנועת הרגליים מוסתרת, נתונה לניחוש הצופה, למעט רגע אחד שבו אחד הרקדנים שוכב על גבו ומניף את רגליו למחול קצר של כפות הרגליים.
בשתי היצירות עיצב שן וויי עצמו את התפאורה ואת התלבושות. דויד פרי, שהיה בעבר מנהל הפקה אצל פינה באוש, עיצב את התאורה שמחוללת נפלאות בשתי היצירות, כמשתתפת פעילה מאוד המאירה או מכסה, מדגישה או מטשטשת את המתרחש על הבמה.
אין צורך להדגיש כי מדובר במופע איכותי ברמה גבוהה ביותר, אך למרבה הצער הלהקה תופיע רק עוד פעמיים בתיאטרון ירושלים, ושתיהן היום ( 27 במאי) ב- 17:00, ב- 21:00.
צבי גורן
צילום: אברהם קמחי
לפרטים נוספים
27/05/2004
:תאריך יצירה
|