פסטיבלים - שקספיר נוסח שקספיר

איאן מקקלן כמלך ליר וג`ונתן סלינגר כריצ`רד ה-2 - צבי גורן מדווח מלונדון (רשימה ראשונה)

כל מלחמות השושנים

במהלך 35 השנים שבהן אני בא ויוצא בשערי התיאטרון האנגלי אינני זוכר עונה שלא הועלה במהלכה – בלונדון או בערים אחרות - מחזה של שקספיר בנוסף על ששה ממחזותיו לפחות המועלים על ידי להקת שייקספיר המלכותית, שזה ייעודה הראשון במעלה, ומקום מושבה בסטרטפורד, עירו הקטנה של שקספיר. לפני שנה וחצי אף יצאה הלהקה במבצע חסר תקדים כאשר במהלך שנה שלמה, מאפריל 2006 ועד אפריל 2007 , הועלו במסגרתה כל מחזותיו של שקספיר ויצירותיו האחרות, שירות וסונטות, בביצוע הלהקה ועוד 29 להקות מאנגליה ומארצות אחרות.

עוד בטרם סיימה הלהקה את המבצע הזה היא יצאה למבצע חדש, המוצג בסטרטפורד בימים אלה ועד אמצע מרץ - סדרת שמונת המחזות ההיסטוריים הפותחת בריצ`רד ה-2 ועוברת דרך הנרי ה-4, הנרי ה-5 והנרי ה-6 אל ריצ`רד ה-3. 264 תפקידים יש בסדרה ואותם מבצעת להקה אחת המונה 34 שחקנים, המחליפים אלפי תלבושות. הסדרה השלמה היא תיאור דרמטי של "מלחמות השושנים" ושל המלכים והתככים שהניעו אותה ואשר בסיומה עברה המלוכה אל שושלת זמנית אחרת שכללה את הנרי ה-8 ואת אליזבת ה-1.

האקטואליות של ריצ`רד ה-2

המחזה הראשון בסדרה, ריצ`רד ה-2, הפך ברבות השנים למחזה שאני אוהב יותר מכל. מחזה מושלם, כפי שניתחה אותו בשעתו צ`רנה קיסילביץ, המורה הנהדרת שלי באוניברסיטה העברית, מחזה שבאמצעותו אפשר ללמוד את אמנות המחזאות של שקספיר. ראיתי אותו במהלך השנים שעברו כמה וכמה פעמים בלונדון, אבל לצערי לא בתיאטרון הישראלי, עד שבבית צבי הועלתה לפני כחמש שנים הפקה מופתית בבימויו של ארתור קוגן עם איתי טיראן בתפקיד הנפלא של ריצ`רד. חלפו השנים מאז, אך אפילו בתיאטרון הקאמרי שקלט את טיראן בעקבות הופעתו הבלתי נשכחת לא מצאו דרך לחדש את אותה הפקה.

הביקור עתה באנגליה זימן עבורי הזדמנות חדשה לבקר בסטרטפורד ולצפות שוב במחזה הזה שבמרכזו המונולוג הגדול על הכתר החלול המעטר ראשי מלכים, והקינה הנפלאה שריצ`רד משמיע על עצמו. המחזה כולל שורה ארוכה של מונולוגים אחרים, שכל אחד מהם פנינה מדהימה באקטואליות הנצחית שלה, ולעתים אף בתחושה שמדובר בהיגדים על ימינו שלנו, על שלטון ושליטים, על נאמנים וחנפים, וכמובן על בוגדים ותככנים. כן, גם במקומותינו.

עלילת המחזה היא מפתח לכל מה שעתיד להתרחש בסדרה כולה - בה מוטלת קללת הדמים שפקדה את המלוכה באנגליה במאות ה-15-14. ולמרבה ההפתעה הפקה החדשה בסטרטפורד בבימויו של מייקל בויד, מנהלה האמנותי של הלהקה שביים את כל הסדרה, מחזירה את המחזה לימים הרחוקים ההם, ובכך מצליחה להדגיש אף יותר את עובדת היותו של שקספיר "בן זמננו", כפי שיאן קוט הפולני הגדיר אותו לפני יותר מחמישים שנה, הגדרה שעומדת בעינה מאז ושימשה לא אחת תירוץ לעוולות בימוי רבות מסוג זו שראינו לאחרונה עם "המלך ליר" בתיאטרון הקאמרי.

מורכב יותר מהמלט ומליר

בויד אף מפתיע בתפיסה הכללית שלו ביחס לדמותו של ריצ`רד, כאשר בחלק הראשון הוא מעצב דמות מקורית של מלך צבוע, עריץ, גחמני, שמשחק בתככים המתרחשים תחת אפו, מתנשא על קרוביו, מעודד את עדת החנפנים, ומרוב התלהבות מפיל את עצמו בפח שיעלה לו בכתרו. אבל גם אם לרגע נדמה כי ריצ`רד ה-2 הוא אב טיפוס של ריצ`רד ה-3, שיחתום את מלחמות השושנים, בויד אינו שוכח כי שקספיר יצר במחזה הזה דמות מורכבת יותר מכל דמות אחרת, כולל המלט וליר, וחנן אותו בתבונה פילוסופית עמוקה. בהתחלה היא נשמעת כשעשוע של ריצ`רד, אבל כאשר הוא חוזר ממלחמתו באירלנד ומגלה כי החל להתרקם נגדו מרד בראשות בן דודו בולינברוק, הוא מגלה פן חדש של חוכמת שליטים היודעים בדיוק ואף יותר מיריביהם במה חולשתם כמדינאים. שלב אחר שלב כשהוא נכנע לגורלו – תוך מאבק פילוסופי מרתק בתוך עצמו, הוא גם חושף חולשות אנושיות עד שהוא מגיע אל סופו הטרגי. המלך, השמש הגדולה, בחיר האל נותר ערום כאדם. הכתר החלול עבר לבולינברוק, הפאה המלכותית נזרקת, וריצ`רד הקרח – תרתי משמע - נפרד בנשיקה ארוכה מאשתו, ואחר כך נפרד מחייו בגלימה לבנה מוכתמת בדמו. השליט החדש מתכחש כמובן לאחריותו. במחזה הבא, הנרי ה-4, על שני חלקיו, הוא יבוא חשבון עם מצפונו.

כמסורת הלהקה מזה שנים, גם הפעם הבמה מעוצבת בזיקה לבימה השקספירית ההיסטורית, עם כמה פעלולי-במה, תאורה אפקטיבית ביותר ומוזיקה חיה שמבצעים שלושה נגנים במרומי הבמה. התלבושות שחורות, עם קישוטים שונים לתומכי ריצ`רד, ללא קישוטים למתנגדיו, ולבנות לריצ`רד ולאשתו. המסר העיקרי בכל אלה הוא שאת המחזה נושאים על כתפיהם השחקנים.

ריצ`רד דמוי אליזבת

אבל ככל שארצה לשבח שחקן זה או אחר – ובעיקר את אלה ששיחקו את שני הדודים הזקנים של ריצ`רד הדוכסים של לנקסטר ושל יורק – שצאצאיהם הם נושאי מלחמות השושנים בחרבותיהם ותככיהם – וככל שאצביע על כמה הברקות בימוי, ואפילו קומיות, מראשית ההצגה ועד אחריתה לוכד את ההצגה ואת הקהל ברשתו שחקן אחד ויחיד: ג`ונתן סלינגר בתפקיד ריצ`רד ה-2 (הוא גם מגלם בהמשך את ריצ`רד ה-3).

החל מכניסתו הראשונה, בלבוש מלכותי אליזבתני למהדרין, מאופר כראוי, כמעט דמוי דיוקנה של אליזבת הראשונה עם הפאה הג`ינג`ית, שופע סלינגר מחוות קטנות כאילו נשיות, מבטים שאומרים לנוכחים על הבמה "אתם משעממים אותי", ועד לרגע התיאטרלי שבו הוא מנקה את עצמו מהסממנים החיצוניים של היותו מלך. סלינגר מפגין כישרון וירטואוזי של מעברים בין מצבי רוח, הומור גס והומור דק, קולות שהוא מפיק מגרונו ועוד כהנה וכהנה ביטויים נסערים או רגועים – מוחצנים או בוקעים מתוך הסערה הפנימית שלו. וכשהוא מגיע אל הישורת האחרונה, נקי מכל ההדר והכבודה, הוא פשוט וזקוף ונוגע ללב.

את הסדרה כולה לצערי לא הצלחתי לראות. ומה שנותר בי, בפשטות, זה טעם של עוד. הסדרה עוברת בחודש מאי לתיאטרון ROUNDHOUSE בלונדון, ואילו בסטרטפורד יועלו במהלך אפריל-יולי ועד סוף ספטמבר "הסוחר מוונציה", "אילוף הסוררת", "חלום ליל קיץ" ו"המלט". בנוסף על שקספיר מעלה הלהקה בלונדון ובסטרטפורד מחזות אחרים, בני זמננו, רבים מהם לפי הזמנתה. ההיצע, כרגיל כאן, גדול ורחב היקף.

טרוור נאן חוזר בגדול

אם לא די בכך, הלהקה מעלה בימים אלה בלונדון את "המלך ליר", וכן את "השחף" של צ`כוב שתי הצגות שסיימו מסע הופעות היסטרי למדי בסינגפור, אוסטרליה, ניו זילנד, לוס אנג`לס וניו יורק. את "המלך ליר" ביים טרוור נאן כהצגה שחתמה את שנת שקספיר, ועם אותה קבוצת שחקנים ביים את "השחף" – מתוך כוונה ששתי ההצגות ייצאו לאותו מסע הופעות מיוחד.

נאן, לשעבר מנהלם האמנותי של שני התיאטרונים המלכותיים, הוא אולי הבמאי הבולט ביותר בתמונת התיאטרון האנגלי בעשרים וחמש השנים שעברו, לצידם של פיטר הול ופיטר ברוק. במהלך הקריירה המצליחה שלו ביים נאן את מרבית מחזותיו של שקספיר, והוא מוכר במיוחד כמי שביים ב-1980 את "ניקולס ניקלבי" של דיקנס בעיבוד בלתי נשכח של תשע שעות, ששב לאחרונה לווסט-אנד של לונדון לעונה מוגבלת המגיעה בקרוב לסיומה , ואחר כך מחזות זמר נוספים ולוהטים של אנדרו לויד-ובר, וכן את "אוקלהומה" ו"גבירתי הנאווה", ואת "עלובי החיים", המחזמר ששבר את כל השיאים והוא ארוך החיים ביותר בעולם. באפריל יעלה המסך על המחזמר החדש שהוא מביים: "חלף עם רוח". מעריציו ומתנגדיו – ויש כאלה לכל מי שמצליח – מצפים לראות מה יעשה הפעם.

אינני זוכר הצגה אחת שטרוור נאן ביים שאכזבה אותי. אבל בניגוד מוחלט למגמת "ההצגות של במאים" ההצגות שלו תמיד מעמידות במרכזן את המחזות באמצעות המשחק. מעצבי הבמה המצוינים שלו בדרך כלל משרתים את התפיסה הזאת באותה נאמנות של נאן. התוצאה כפי שראיתי אותה שוב בביקורי הפעם יצרה הצגה מדהימה בעוצמתה של "המלך ליר", שבמרכזה איאן מקקלן הממלא את חלל הבמה באישיותו ובכישרונו.

הבמה שעיצב כריסטופר אוראם בנויה כבמה שקספירית-מודרנית: ברקע יציע המעוצב כיציע תיאטרון מרופד קטיפה אדומה, בצד פיגומים וחבלים, גג עץ בגובה רב, שלוחות של הבמה פולשות לתוך המעברים באולם. בדרך כלל הבימוי מסתפק במשחק על הבמה הריקה, אחרי שבתמונות הראשונות עדיין יש ריהוט מלכותי הנכנס ויוצא, ובהמשך נכנסים ספסל, כמה אבזרי במה, קטע מרצפת הבמה נפתח פעם אחת כדי לשמש מחסה של אדגר וליר, ובמהלך תמונות הסערה נופלים מסכי הקטיפה, הטיח של היציע מתפורר, הגג נפרץ, הגשם חודר. והכל משרת את השחקנים שמשרתים את הטקסט.

את התפיסה המודרנית מייצגות התלבושות שאוראם עיצב בסגנון מזרחי, בלקני או אפילו בוכארי, כאשר מתחת למעילים הגברים לובשים מכנסיים וחולצות רגילים. רק שתי הבנות, גונריל וריגן לובשות שמלות מפוארות, חגיגיות-מלכותיות. קורדליה בתמונה הראשונה לובשת שמלה לבנה, כמי שאביה עתיד לבחור עבורה את בעלה. היא תשוב לבמה בחלקה האחרון של ההצגה בשמלה לבנה פשוטה יותר. גם שתי אחיותיה המתות, וגם ליר יולבשו בתמונת הסיום בגלימות לבנות. לעת מוות, בסופו של דבר, הכל שווים, ובפרשה הזאת הן קרבנות של גחמה פשוטה, אנושית, של אב זקן שרוצה לעשות טוב לבנותיו, מבקש להיות בטוח באהבתן, ומוצא עצמו שדוד, מוכה, נטוש, עירום ועריה ומחפש מענה על השאלה מה המטרה של הבריאה.

איאן מקקלן: אל אנושי

נאן טווה את התפיסה הזאת בפרטים גדולים וקטנים, וחיבר בגרסה שלו את שני הנוסחים המוכרים של המחזה, שהופיעו במהדורת הקוורטו ואחר כך במהדורת הפוליו של מחזותיו. המבנה השקספירי היוצר משוואה בין ליר ובנותיו לבין גלוסטר ובניו נשמר בקפידה, וכך גם תפקידו של השוטה, שלא רק מצליף בחידודי אמת בליר ובבנותיו, אלא גם מרקיד את ליר ונאמניו לצלילי שיריו. סילבסטר מקקוי יוצר דמות אנושית כל כך בתפקיד השוטה, עד שגם סופו הטרגי מהווה שיא דרמטי בתפיסת הבימוי של נאן.

דמות אחרת שזוכה לקבל את מלוא תשומת הלב הראויה היא זו של אדגר, בנו של גלוסטר, שנאלץ להימלט מאביו אחרי שאדמונד, אחיו הממזר, מתחיל את מסע התככים האישי שלו שנועד לכבוש את נחלות אביו, תוארו ולב בנותיו האכזריות של ליר. אדגר בבימויו של נאן מתחיל כחנון, אבל אחרי הימלטו, ובתחפושת הקרעים שלו כטום המשוגע, הוא מתחבר אל ליר, ואחר כך אל אביו שעיניו נוקרו - ועמם הוא מגיע אל נקודת הפיוס הבאה מאוחר מדי. את התפקיד הזה משחק בן מייג`ס, שחקן צעיר ומבטיח מאוד, שיוצר דמות מוטרפת רבת עוצמה, כמין מראה הפוכה לזו של ליר.

אבל מעל כולם מתנשא משחקו המטלטל של איאן מקקלן. הוא יוצר ליר מלכותי בתמונת הפתיחה, שהזכירה לי מבחינה חזותית את תמונת ההכתרה באופרה "בוריס גודונוב" (גם המוזיקה, האפקטים והתאורה שהשלימו מצוין את עיצוב ההצגה כולה) ואחר כך, כשהוא בא לחלק את הממלכה הוא יורד בשלבי הסולם ממלך נערץ, כמעט אל, אל התחתית שבה הוא בסך הכל עקשן זקן וטיפש, ברגעי הזעם והנקם שלו בתמונה הראשונה, שמהר מאוד בלי מסיכות הגלימה והכתר מתגלה כיצור אנושי חלש, מעורר חמלה במסע הגלות והטירוף שלו אל הישימון ואל הסערה הגדולה של איתני הטבע.

כמו קורדליה, שליר מבקש אותה לשכוח ולסלוח, גם נאן מביים את תמונת הסיום, כבקשה מהקהל לסלוח לליר. וזה קורה כאשר הוא נפרד מבתו קורדליה המונחת מתה בזרועותיו. האם יזכה עוד לראותה חיה, הוא תוהה, ומשיב מקונן ב"לעולם לא", חמש פעמים, בזו אחר זו. ובתמונה הזאת איאן מקקלן, שידע להצחיק ולהרגיז ולעורר אמפטיה במשחקו, קורע את הלב. המילה האחת הזאת, NEVER חונקת את גרונו, והוא בנשימות אפו האחרונות שב והוגה אותה, פעם אר פעם, לאט, ובכל פעם היא כבדה יותר, בכל פעם כואבת יותר. והנשימה באולם הגדול נעצרת.