האזעקה אינה פועלת

כאשר הועלה בתיאטרון חיפה המחזה "משחקים בחצר האחורית" של עדנה מזי"א עקבות פרשת האונס והמשפט בשתי הערכאות זה היה אחרי הזיכוי מחמת הספק של קבוצת הנערים שהואשמו באונס הצעירה בקיבוץ שומרת. זה היה באמצע 1993, במהלך ההמתנה לפסיקת בית המשפט העליון על ערעור הפרקליטות כנגד החלטתו מעוררת הזעם שופט בית המשפט המחוזי בחיפה מיכה לינשטראוס, שהוא כיום מבקר המדינה. הצלחתה המיידית של ההצגה, בבימויו של עודד קוטלר שהזמין ממזי"א את המחזה, קיבלה משנה תוקף כאשר כחצי שנה אחרי הבכורה קיבל בית המשפט העליון את הערעור אך גזר עונשי מאסר קצרים, שנה אחת עד שלוש שנים, על הנערים. ההצגה ההיא רצה יותר מ-1,000 הצגות, והמחזה אף הועלה בכמה מדינות באירופה.
 
אינני יודע אם המחזה וההצגה סייעו לבית המשפט העליון להבין מה שנבצר מבינתו של לינדנשטראוס אבל מזי"א הצליחה לתאר בו ברגישות מהלכים מסוכנים, אותם "משחקים" שנדמה כי עדיין לא נעלמו מהחצר שלנו, ואפילו עברו אל המבואה הקדמית. היא הצליחה לעצב את הגלוי ואת הנעלמים במשוואת האונס הקבוצתי – כלומר את הנסיבות ואת הדרך שבה מנצלים אותן. היא עיצבה בעוצמה את דמותה של הנאנסת, כיחידה וכקורבן מול יחיד או קבוצה, ואת דמותה של הקבוצה – שכל יחיד בה, מפעיל או מופעל – יוצר את המפלצתיות הקבוצתית שלה מבלי לאבד את אחריותו האישית למעשיו שלו ושלה.
 
מבחינות רבות הישגה של מזי"א הוא הישג של מחזאית בעלת הבנה דרמטורגית ברמה גבוהה, בזכות ההחלטה לתאר במשולב עם המהלכים של הצעירים, את האונס המשפטי שהנערה נאנסה בידי חבורת הסניגורים. התוצאה, שנלווה אליה לאחר חצי שנה פסק הדין בעליון הייתה אמורה לשמש פעמון אזעקה חברתי וחוקי גם יחד. לימים שונו הגדרות החוק, הענישה הוחמרה, אבל נראה כי מאז ועד ימינו האלה האזעקה איננה פועלת באמת. המקרים הרבים של אונס בידי יחיד או בקבוצה שאירועו מאז מעידים כי עדיין לא הוטמעה במערכות הנוגעות בדבר התודעה הראויה. זהו בהחלט גם כישלון של עולם הבמה אצלנו. אנחנו מבקשים שיועלו בו חוויות רגשיות אבל רק במשורה. עדיף שנקבל בידור טוב.

הצגה שופעת כשרון

משום כך חשוב וראוי ביותר שהקאמרי שב אל המחזה של מזי"א, והוא מעלה אותו באולם 4 האינטימי בביצוע מרתק מאוד, שופע כישרון של במאי ושחקנים צעירים, שעולמם עדיין לא הרחיק מדי מזה של הדמויות שהם מגלמים. 
 
בראשם ניצבת חני פירסטנברג שמעצבת את דמות הנערה ברגישות ובניואנסים מרתקים, הן כנערה מתבודדת, מעט זרה לחופש הנעורים אך משתוקקת להיות מקובלת, והן כקורבן. לצידה בולטים במיוחד יפתח אופיר המרשים בעוצמתו בתפקיד אסף, שהוא המנהיג הגורר את חבריו לאונס אך בעצמו נשאר "נקי" – והוא נותר מחוץ לכלא גם בפסיקת העליון! – וליאור רוכמן המעצב ברגישות מיוחדת את דמותו המתגרה והנגררת של שמוליק, שהבין מלכתחילה לאן מוליכים המשחקים עם הנערה, ניסה לעצור, אך נכנע ליצר המתעורר והיה האנס העיקרי (וספג את עונש שלוש שנות המאסר). טובים מאוד היו גם ארז כהנא בתפקיד סלע, המתעורר ראשון מבחינה מינית, ומורן קל כגידי, הנגרר פנימה ברצון (לכל אחד משניהם נגזרה בעליון שנת מאסר אחת בלבד). חמשת השחקנים גם שיחקו את נציגי המערכת המשפטית בדיוק מצמית, כשפירסטנברג מעצבת כברזל קר את התובעת שתודעתה נתקלת בחומת הציניות של עמיתיה בגלימות השחורות.
 
הבמאי נועם שמואל היטיב להניע את את הקבוצה ולעצב את הדמויות באיפיונים ברורים, ואף הוסיף קטעי וידיאו תיעודיים שהוקרנו על המסך האחורי הגדול ששימש רקע לעיצוב המצוין של אביטל להט שיצרה חצר משחקים צבעונית, עם מגלשה ואבובים ובעיקר עם הנדנדה התלויה ממרומי הבמה – שהייתה בימה עיקרית לדמותה של הנערה. חיליק אורגל מילא את הבמה בתאורה מרתקת בפני עצמה החל מדרך העמדת הפנסים וכלה בתנודות האור שעיצבו אווירת נעורים המסנוורת את עצמה. השלימו את האווירה המחשמלת של העיצוב הזה ושל המשחק המוזיקה האפקטיבית מאוד שהלחין אורן אלדור, והעיבוד והתכנות האלקטרוני של אייל וייס.
 
על השאלה אם גם הגרסה הזאת תרוץ כקודמתה לא אוכל להשיב, אבל אני חושש שגם הפעם היא תהיה קול קורא במדבר. הנחמה היחידה היא אולי שיום אחד משהו בכל זאת ישתנה, והמתרחש בחצרות, במועדונים, בחדרי חדרים או בגלוי ייעלם כלא היה. צריך להמשיך להזעיק, ומוכרחים להאמין שפעמון התיאטרון יישמע.