מצחיק, מאלף, מעייף

אינני בטוח אם ארבעים ואחת השנים מאז שמחזהו של טום סטופרד, "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים",  הועלה בהצגת חובבים בפרינג` של פסטיבל אדינבורו אי אפשר לדבר על התיישנות מהסוג המחייב ריענון מלאכותי של מסריו או עידכון תקופתי או מקומי של הרעיון המונח בבסיסו. באמנות הבמה מקובל שהכל צפוי והרשות נתונה, כל עוד ניתן להבחין בכוונת המחבר מבעד לצעיפים החדשים שמכסים את מה שנראה לבמאים כחולשות המקור לעומת עוצמתם הרעיונית.

לפיכך לא אתפלא – אולי אפילו אשמח - אם ביום מן הימים יועלה המחזה הזה כמתרחש אי שם בישימון, ליד עץ בודד. אולי זאת תהיה דווקא הגרסה האולטימטיבית של מחזה השואב יותר מכל את חוויית "מחכים לגודו" של סמואל בקט, עם דמויות שקיומן הבימתי אבסורדי ומעיד על אי קיומן.  או אז כנראה גם יגיע למיצוי הדיאלוג שסטופרד מנהל עם שקספיר כשהוא מפנה את הזרקור אל ההוויה החוץ-בימתית של התיאטרון. אותה הוויה או חוויה של דמויות – ושל שחקנים – שאין להם זהות לבד מתפקוד בסבכי עלילות או הצגות רבות משתתפים.

סטופארד בחר ברוזנקרנץ וגילדנשטרן בעיקר משום שבאמצעותם, ובאמצעות הזיקה הברורה שלהם להמלט, הוא בוחן מקרוב שאלות כמו מהות החיים שבין לידה למוות ומהות הזמן שהאדם עובר דרכו אל יעדו היחיד – להיות שוכן עפר. הדיאלוג שסטופרד יוצר מבריק הן בלשונו והן בשיח שהוא מקיים עם קודמו הגדול. אבל ככל שצמד החברים-מרגלים שלו מוליכים את המחזה על חבל דק ומתוח כבקרקס, עם רשת ביטחון ברורה של ציטוטים מהמקור, נראה כי עיקרו של הדיאלוג עם שקספיר מתנהל באמצעות השחקן שהמלט מגייס כדי לחשוף את פשעיהם של קלאודיוס ושל גרטרוד. 

השחקן אצל סטופרד הוא נביא-אמת בן דמות השוטה של ליר דווקא, ולא אותו שחקן פסיבי שהמלט מלמד אותו לשחק. ייחודו האחר הוא בהיותו מחוג יחיד בשעון קיומם של רוזנקרנץ וגילדנשטרן המודרניים, אולי כמו פוצו ולאקי עבור שני הנוודים הממתינים עד בוש אצל בקט.

בסופו של דבר, אם ב"המלט" מותם של השניים משמעותי רק לנסיבות העלילה, אצל סטופרד רוזנקרנץ וגילדנשטרן הם לכל היותר כצמד ליצנים שמביאים משב רוח של הפוגה קומית לשאלה הקיומית. ב"המלט" זה מידתי, במחזהו של סטופרד זה עושר מוגזם, השמור לבעליו הנלהב לרעתו,  כי באמצע הדרך כבר הכל ברור ומתחיל לסובב סביב עצמו ככלב אחרי זנבו. זה מצחיק, זה מאלף, אבל זה גם מתחיל לעייף.

דיאלוג עם ניצן

במידה רבה זה גם מה שקורה לגרסה של יעל רונן שתרגמה את המחזה לעברית ישראלית מאוד, מבריקה ומתקשרת, ואפילו הכתירה את סופו בציטוט יפה מתוך חוכמת החיים והמוות של חנוך לוין. רונן העמידה את הגרסה שלה באולם 3 של הקאמרי, האולם של "המלט" בבימויו של עמרי ניצן, על כסאותיו הסובבים על צירם, על במותיו המקיפות את הקהל ועל המעבר הארוך בין שני גושי הקהל. היא אף גייסה את כוכבי ההצגה שגילמו את המלט, קלאודיוס, גרטרוד ופולוניוס המשתתפים בהצגתה באמצעות קטעי וידיאו המוקרנים מעוותים על כדור לבן ענק התלוי בקצה הבמה. 

באמצעות השימוש בווידיאו שעיצב עבורה ניב בן-דוד – ובעיקר בהקרנות של קטעים הנראים כמעקב של מצלמות ביטחון אחר המתרחש בחדרי חדרים – מאזכרת רונן את התפיסה הפוליטית שאפיינה את המלט של ניצן. זאת הברקה כשלעצמה, אך היא מדגישה עד כמה יעל רונן מנהלת לכל אורך הצגתה דיאלוג עם ניצן והבימוי שלו יותר משהיא מנהלת דיאלוג עם סטופרד והמחזה שלו.

זה היה יכול להיות מסקרן יותר אם כל הצוות המקורי של ניצן היה מגויס לעניין. אבל בחלוף הזמן מאז הבכורה של "המלט" לפני שלוש שנים התחלפו בו כמה שחקנים, ובהצגה של רונן משתתף רק שחקן אחד, יואב לוי כגילדנשטרן, כפי ששיחק אצל ניצן מלכתחילה. יניב ביטון המגלם את רוזנקרנץ הצטרף לצוות של ניצן בשלב מאוחר כמחליפו של אלון דהן באותו תפקיד. את תפקיד השחקן, שכאן הוא כל כך מרכזי, מגלם רמי ברוך שלא שיחק ב"המלט".

רונן מיטיבה להשתמש בכישרונות האלה לטובת ההצגה שלה. ביטון הוא וירטואוז מילולי לא פחות משהוא פלסטי מאוד בתנועתו. הטקסט של סטופרד-רונן יושב אצלו בפה כאילו המציא אותו בו ברגע, והוא מעניק לדמותו של רוזנקרנץ חיוניות אקטיבית מרתקת ומשעשעת גם יחד. יואב לוי מעצב מצוין גילדנשטרן פסיבי יותר, כבד ראש, מהורהר, שאינו מתחרה בחברו אך מנסה לרסן את התלהבותו כשזו ממריאה, או לעורר אותו כשהוא דועך. רמי ברוך נפלא בתפקיד השחקן, לובש צורה ופושט צורה, וירטואוז של עיצובים חזותיים, וגונב לשניהם את ההצגה, כראוי לשחקן גדול מהחיים שפולש אל עולמם של בני אדם שוליים ומנסה לתת להם משמעות או הסביר להם את חוסר התוחלת שלהם. יחד עם רומן קיכלי וסימון רוזנפלד כצמד שחקנים הנלווה אליו, ברוך יוצר תיאטרון עשיר בתוך תיאטרון האבסורד של סטופרד ורונן.

לצדה של רונן ניצבים עוד שלושה יוצרים מצוינים שעבדו גם לצדו של ניצן בזמנו - מעצבת התפאורה והתלבושות רות דר, מעצבת התאורה קרן גרנק והמלחין יוסי בן-נון. כאז כן עתה הם עושים את עבודתם לטובת ההצגה.

אבל בסופו של דבר, ועם כל ההנאה, עולה וגוברת התחושה שלהצגת רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים אין חיים עצמאיים, והיא תלויה על חוטי ההצגה של ניצן. את סטופארד זה לא משרת, וכמחווה לניצן והצגתו  זה לא יותר מעניין ברנז`אי פנימי. אולי זאת הסיבה שאת המבקרים הזמינו לראות את ההצגה שבעה חודשים אחרי שעלתה לראשונה.