חסר היה משהו שיעיף את הגג

ביקורה החוזר אצלנו של להקת "פילובולוס" הפך להיט מבוקש מרגע שהוכרז על בואם של הרקדנים שהתמחו בתנועה וירטואוזית הנעה בין לוליינות גלויה לאקרובטיקה מסוגננת. ב-Aquatica מ-2004, שפתחה את המופע, אכן זה גם מה שהקהל קיבל, אם כי בנוסח מינורי למדי. הרעיונות התנועתיים כשלעצמם היו יפים, הביצועים נראו מושלמים, אך היה חסר משהו שיעיף את הגג.
 
היצירה השנייה בערב, Pseodopodia מ-1993, הייתה מחול סולו לצלילי פסקול של כלי הקשה, שנמשך חמש דקות. ג`ון קוריביאשי היה מסקרן במה שיכול אולי להיחשב כדגם מייצג של התנועה הפילובולוסית כשהיא זוכה לתוספת של ביטוי פנימי. אבל גם הסולו הזה בעיקרו פועל ברמה המוחצנת של עיצוב תנועה שנועדה להרשים.
 
היצירה שפתחה את החלק השני,Gnomen מ-1997 היא קוורטט לירי של מערכות יחסים גבריות. ארבעה רקדנים גברים במכנסונים שחורים יצרו תמונות פיסוליות שהזכירו ציורים נוצריים, שבהן הם הניפו זה את זה, העבירו אחד מהם ביניהם וכד`, אבל בעיקרו של דבר התנועה נותרה במישור האסתטי ללא פיתוח רעיוני.
 
היצירה שחתמה את הערב, Megawatt מ-2004, נהנתה ממוזיקה קצבית סוחפת למדי של רדיוהד, פרימוס וסקוור פישר ושבעת רקדני הלהקה הפגינו במהלכה סדרה של תנועות אנרגטיות, עם מגע קליל ואירוני אל קצב החיים האורבני. במפתיע, גם הסחף האנרגטי הזה נראה בסופו של דבר מינורי.  

תוספת טרייה לרפרטואר

מבחינות רבות דווקא ביצירה השלישית של הערב, Rushes שנוצרה לפני כמה חודשים, יצאה "פילובולוס" מעורה המוכר והצליחה לגלות יכולות ביטוי נוגעות ומרתקות. זה קרה לה בזכות מגע הקסם של ענבל פינטו ואבשלום פולק, שני היוצרים הראשונים בתולדות "פילובולוס" שאינם מתוך הלהקה. יחד עם רובי ברנט, אחד משלושת מנהלי הלהקה, ובהשתתפות אמן האנימציה פיטר סלוצקה, הם יצרו סיפור אנושי מאוד של קומונה מבודדת של אנשים השקועים בחלומות שבורים.
 
בתכנייה מוגדרת היצירה כמפגש בין גוגול הרוסי לז`ק טאטי הצרפתי, אך אני הייתי דווקא מדגיש את הקשר אל חנוך לוין, שהוא אחד המאפיינים הברורים של עבודותיהם של פינטו ופולק. הם כמובן גם עיצבו את הבמה – כיכר לבנה ותריסר כסאות, ואת התלבושות. הם מספרים סיפור באמצעות רסיסי תנועות, ולהבדיל מהתנופה הגדולה המאפיינת את יצירות הלהקה המארחת, הם דווקא בחרו להדק ולצמצם. הרקדנים נענים להם, וכמה מהם אף מגלים בעצמם יכולות חדשות.
 
פינטו ופולק אינם מנסים לשבור את הקו של הלהקה אלא מעשירים אותו, מעמיקים את ההתכוונות התנועתית, ומנצלים את ניסיונם שלהם בעיצוב מחול-תיאטרון. אחד השינויים המהותיים שהם הביאו עמם הוא בכך שהקבוצה איננה מונוליטית בתנועתה, אלא מחולקת לשתיים עד ארבע יחידות תנועה נפרדות הפועלות בנקודות שונות על הבמה בעת ובעונה אחת. העין של הצופה נעה מנקודה לנקודה, יוצרת את ההקשרים, מחברת את המפורק ליחידה שלמה. אבל פינטו ופולק גם יודעים לנצל את היכולות הווירטואוזיות שיש לחברי הלהקה, וזה בולט גם כאשר הם מעצבים תנועה המשלבת את הכיסאות, משתמשת בהם, או אף מלהטטת עמם, למשל כאשר רקדן אחד עם מזוודה – שהוא הדמות המרכזית ביצירה - נקבר תחת שבעה כסאות וכאשר הוא נעור לחיים, כמו גולם, הוא כלוא בתוך הכיסאות ונע עמן כשידו הימנית אינה מרפה מהמזוודה המלווה אותו לכל אורך היצירה.
 
היצירה הזאת היא תוספת טרייה, מפתיעה, שונה וחשובה לרפרטואר של "פילובולוס". הבאתה לכאן היא מחווה כפולה – ליוצריה ולקהל הבית שלהם, ובזכותה כדאי מאוד לנסות להגיע למופע.