הסיפור נמוג באפקט העשן

אינני מבין לפעמים מה מניע במאים לחפש את היפוכו של דבר. סיפורו הלירי הנפלא של דוסטוייבסקי על שני צעירים שנפגשים באקראי ברחובות סנט פטרבורג בתקופת הלילות הלבנים, כאשר השמים בהירים והכוכבים זוהרים, כפי שנכתב ממש בתחילתו, הפך עבורי בגרסתו של הבמאי האורח ממוסקבה, ניקולאי דרוצ`ק, לסיוט מתמשך.
 
זה התחיל באפלולית הבמה ובעשן שקידמו את פני הקהל, בניגוד לטקסט של דוסטוייבסקי וגם בניגוד להסבר בתכנייה לפיו בלילות הלבנים, בין 11 ביוני ל-11 ביולי אין שקיעת שמש, והיום והלילה מתמזגים באור חיוור. אור, חיוור. לא חושך ולא קודר. אבי יונה בואנו (במבי) נענה לתביעת הבמאי במקצועיות רבה, כך שהאפלה הייתה מושלמת.
 
זה המשיך בדקות ארוכות שבהן השחקן אמנון וולף קיפץ והתנודד כצעיר החולם המשוטט ברחובות פטרבורג, וליעלע את הטקסט כך שבקושי רב היה אפשר להבין מה הוא אומר או לעמוד על יופיו, ועל איכותו של התרגום של רועי חן, בלי עזרת הכתוביות ברוסית ובעברית שהוקרנו לטובת עולים וחרשים.
 
וזה התדרדר מרגע לרגע בתנועה תזזיתית מטעם הבמאי ומטעם מעצב התנועה אלישר חסנוב, אף הוא ממוסקבה, בתוך תפאורה סימבוליסטית מחד גיסא וקריקטורית מאידך גיסא שעיצבה, יחד עם התלבושות, מריה מיטרופנובה. כן, ממוסקבה. יופייה של סנט פטרבורג נרמז רק באמצעות פסלי ראשים של אריות שנקבעו בקיר האחורי. אבל כשהאורות עלו בסוף ההצגה היה אפשר להתענג על קיומם בתפאורה. שאר הרמזים היו שלושה פסי ברזל שסימלו רחובות או גשרים וצמד הצעירים נע לאורכם, ביניהם, מתחתם, במין מירוץ מכשולים. ורק המוזיקה שליוותה את המפגשים ואשר ערכה אותה במוסקבה גלינה פוקרובסקיה עוד שידרה משהו רציני.
 
בכלל, הכל נראה כל כך שרירותי, מלאכותי וחסר היגיון, אפילו בתוך התפיסה שהפכה את הסיפור למין גרוטסקה עלובה, חסרת נשמה. אמנם לוסי דובינצ`יק הצליחה איכשהו להביע רגש, ואפילו הצליחה לומר את הטקסט בבהירות יחסית, אבל כל מה שהיא עשתה נותר ללא פרטנר. וולף לחץ את קולו, שינה רגיסטרים, עיוות, לחש, גנח, צעק במין אקסטזה תזזיתית. גם כשהיה עליו רק להקשיב, ואלה היו הדקות הטובות של משחקו, הוא שיחק הקשבה. 
 
מיכל ויינברג גילמה את הסבתא במעין עיצוב פלקטי מוגדל, עם עיוות קולי ומבטא מוטעם. קלים קלמנקו כדייר, ללא מילים כמעט, שהנערה מתאהבת בו לשוא, ונועה קולר, אף היא ללא טקסט, בשני תפקידים לא מוסברים, היו יעילים וענייניים.
 
כל זאת עד שחשקה נפשו של הבמאי שהחבר`ה יעשו גם ביצוע פרודי – שהיה יכול להיחשב משעשע כשלעצמו מחוץ לקונטקסט של הסיפור הזה – לאופרה "הספר מסביליה" של רוסיני. יופי. פרודיה גרוטסקית על פרודיה אופראית. רעיון בימתי חשוב ועמוק. אבל מגוחך.
 
וכל זה נועד לספר סיפור נוגע ללב, הן של הנערה שאכזבתה מאהבתה לדייר שבבית סבתה מביאה אותה אל ייאוש, והן של הצעיר שלפתע פתאום גילה מה זאת אהבה, אך גם הוא נותר רק עם זיכרונה. סיפור שיופיו נובע מהפער בין תהומות אנושיים לאור החיוור של הלילות הלבנים.

בהצגה של גשר הלילות היו חשוכים וקודרים, והסיפור האנושי נמוג באפקט העשן הבלתי פוסק שכיסה את הבמה ופלש לאולם. וכל זה היה כאמור - במילה אחת – סיוט.