גרסתם של עדנה מזי"א ועמרי ניצן לסיפור אהבתם של רובינא ופן היא ריטוש בימתי מרהיב של היסטוריה תרבותית והנצחה של הווייה רכילאית תל אביבית
לא שחזור היסטורי
מי שיילך לראות את ההצגה הזאת בתיאטרון הקאמרי כדאי שיבחין במשבצת מודגשת בעמוד הפותח של ספרון-התוכניה להצגת הקאמרי המזהירה כי המחזה של עדנה מזי"א הוא "דרמה בדיונית המחויבת לערכים אמנותיים ואין לראות בו שחזור תעודי היסטורי.” הצהרה שיש בה אמת ובדיה גם יחד.
האמת היא שהמחזה איננו שחזור. את זה עושה דווקא רבקה משולח עורכת התכנייה המלאה וגדושה כל טוב, שעם המעצב איתמר וקסלר גם הכינה לה נספח בדמות עיתון דמיוני, נודף ניחוחות תקופתיים. כפי שקורה לעתים, התכנייה ה"מחבלת" בכוונותיהם הכנות של מזי"א והבמאי עמרי ניצן ליצור פנורמה תרבותית-תקופתית אמינה, לא תצליח למחות את רושמה של ההצגה. כמעט ברור שהצופים ייצאו ממנה תוך התעלמות מהאזהרה, ובאמונה כי מה שראו הוא אמנם שחזור היסטורי נאמן בכל פרטיו.
מבחינה זו לבדה אפשר אולי לבוא בטענות אל מזי"א, שבהתרחקות מודעת מהדיוק ההיסטורי יצרה "עובדות" שיכולות להיחשב למטעות. היא נטלה לעצמה חירות להמציא דמויות שונות – כמו מבקר תיאטרון, עיתונאית צעירה, מאפרת בתיאטרון, שחקנית מתחרה בתיאטרון, ואפילו מנהלת משק ביתה של רובינא - ונקטה בשיטת אין מוקדם ומאוחר בעניינים שונים. כל אלה הם, כמובן, פועל יוצא של חירותה כמחזאית ליצור מתווה בדיוני. ממש כמו בדוגמאות רבות מתולדות הדרמה – היוונית, השקספירית, הצרפתית והגרמנית - שגם בהן לא היה שחזור היסטורי מהימן או אף קרוב לזה, ואף על פי כן מה שמתואר בהן נחשב כ"עובדה".
החמצה של הזדמנות
הבדיה באותה אזהרה היא הטענה למחויבות לערכים אמנותיים. אם אני מבין נכון את המושג הזה, מדובר בשאיפה לבטא איזו שהיא חוויה, אנושית או חברתית או תרבותית, היסטורית או עכשווית, מציאותית או בדיונית, באמצעים כלים אמנותיים שיש להם ערכים, ויש להם מסר לצופים.
אביא דוגמה אחת לשינוי עובדה היסטורית, שלכאורה יש לה הצדקה בעלילה נוסח מזי"א. כוונתי להחלטה שלה כאילו רובינא כפתה על הבימה למנות את פן כבמאי ההצגה "בכור שטן" מאת ג`ון ברנרד שו. פן אמנם היה המתרגם-מעבד של המחזה, וזו גם הייתה ככל הנראה ההזדמנות הראשונה למפגש בינו לרובינא, אך הבמאי היה צבי פרידלנד. על פניו השינוי הגיוני כמייצג במחזה את עוצמת הקשר המתהדק בין רובינא לפן. אך בכך הוחמצה ההזדמנות, אולי היחידה שהייתה אפשרית במתווה של המחזה, להראות משהו אחר, משמעותי פי כמה ביחס לרובינא ומעמדה בתוך הבימה, כמי שהייתה מראשי המכריעים על מהלך חשוב בתולדות התיאטרון – פתיחת הדלתות לבמאי הבית. פרידלנד היה הראשון שזכה לכך ב"בכור שטן".
אלבום תמונות עם מוזיקה
העדפת הצגת מעמדה של רובינא מנקודת מבט דרמטורגית לכאורה מעלה את השאלה מה הם הערכים שיוצרי ההצגה החדשה הזאת מחויבים אליהם, מה מידת עומקם ומה היקפם. לצערי אינני יכול למצוא בריטוש שמזי"א וניצן עשו מסר או משמעות לבד מאלה שיש לטורי רכילות. ובעיניי זו החמצה של הזדמנות גדולה. אין טיפול משמעותי בדמותה של רובינא, במיקומה בקאנון התרבות העברית המתחדשת, ואפילו לא בהצגת מעמדה כשחקנית שבעולם הרחב העריצו והעריכו את הישגי משחקה. על כך אפשר לקרוא בתכנייה ובנספח שלה. ממש כשם שרק שם ניתן לקרוא את מה שהמחזה מחסיר ביחס לדמותו של פן, מתעלם מחידת הורתו, לידתו ואפילו מהקשרים המיוחדים שלו עם ביאליק ועם שלונסקי. אלה חומרים דרמטיים מהותיים, אפילו להבנת המופלא והקסום ברומן בין רובינא לפן. שלא לדבר על החמצה דרמטית בהשמטת הטענה הידועה כי הוא היה זה שלחץ על רובינא להרות בגילה המתקדם מאוד.
אבל, ראוי שייאמר כי חרף ההסתייגויות הנוגעות לריטוש זה או אחר והחולשות הדרמטיות, יש הרבה היגיון דרמטורגי ברעיון לספר את סיפור האהבה בין חנה רובינא, הגברת הראשונה של הבימה ושל התיאטרון העברי והישראלי, למשורר אלכסנדר פן על רקע תמונת התרבות של תל-אביב. הם היו הסלבריטאים הרומנטיים של תחילת שנות השלושים בעיר שההתרבות הישראלית העתידה החלה להתהוות בה, ואשר אחד מאירועיה החשובים היה מאבק הדורות כפי שיוצגו אז על ידי ביאליק ה"לאומי" ושלונסקי ה"מורד". אבל חיבור בין שני אירועים כאלה במחזה תובע הרבה יותר מרפרוף באלבום תמונות, כפי שזה קורה בהצגה הזאת. צריך שתהיה אמירה כלשהי בחיבור הזה. איזה ערך מוסף. אולי אפילו משמעות לימינו.
זה לא קרה, למרות שהמחזה כשלעצמו כתוב היטב בדיאלוגים קולחים מצוינים, עם נגיעות של הומור, ועם עיצוב סביר של דמויות – גם אם פה ושם בהגזמה קריקטורית - וההצגה שעומרי ניצן עיצב כאלבום תמונות בפנורמה תקופתית מוזיקלית מצוינת כמעט בכל פניה, תואמת ככפפה את ידה של המחזאית.
זה קורה לא מעט בזכות הצד המוזיקלי שפועל בהצגה הזאת כמקהלה יוונית מודרנית בנוסח אותן סדרות טלוויזיה מבית מדרשם של דניס פוטר והבי.בי.סי (לאחרונה בסדרה "המשרד"). הגיחות המוזיקליות המקסימות שיוסי בן נון ערך ועיבד מפזמוני הימים ההם, בביצועם המקסים של שירלי הוד, מתנאל וחטנג, צביקי לוין, אנסטסיה קלוואן וסיימון קריכלי, הפכו לסוג מסוים של הערות שוליים, לעתים סרקסטיות במופגן, ויצרו מסגרת טובה לתמונות, במעברים ביניהן ואפילו תוך כדי התרחשותן.
תזכורת לבית הבימה
את הפנורמה הציורית-מוזיקלית חיזקו ארנה סמורגונסקי ודרור הרנזון מעצבי התלבושות היפות והבמה, ששולטת בה קבוצה של שולחנות בית קפה, שבהתאם לתמונות השונות מצטרפים למיטה או לשולחן חזרות, עם מסך של סדינים תלויים לייבוש, ועם נברשת ענקית דמוית הנברשות שהיו תלויות באולם הבימה הישן והטוב. קרן גרנק צבעה בתאורה חיה מאוד את הימים והלילות של תל-אביב הקטנה, ויחזקאל לזרוב הוסיף תנועה רומנטית.
ורק תוספת אחת יפה לעיצוב ההצגה מעוררת תהיות, וכוונתי לקטעי הווידיאו שהפיק וביים רן בוגין. הוא משתמש בקטעי פילם ארכיוניים, אך למרבה ההפתעה הם כוללים את נושא בניית בית הבימה, החל מטקס הנחת אבן הפינה וכלה בתיעוד שלבי הבנייה, בתוך האולם ובחוץ. מרגש לראות את הקטעים האלה דווקא בימים אלה, כשבית הבימה בשלבי הריסה-בנייה.
ואולי התזכורת הזאת, למרות שהיא מתארת אירועי המתרחש שנים אחרי אירועי המחזה, היא אותו ביטוי רומז למחויבות לערכים אמנותיים שנגנזו בכל הנוגע לבית הבימה, משהוחלט שלא לשחזר את מבנהו המקורי. בכל מקרה, הקטעים האלה, בנאמנותם ההיסטורית הפכו לחלק הטוב ביותר של ריטוש ההיסטוריה, ולמימוש היחיד של הקדשת ההצגה להבימה במלאות לה 90 שנה. לא שמישהו ייצא מההצגה ויבין מה היה ומה סימל וסימן התיאטרון הזה, שרובינא הייתה אחת משלושת מייסדיו יחד עם נחום צמח ומנחם גנסין.
שחקנים כמשל
אך מעבר לכל מחמאה או ביקורת ברשימה הזאת ניצבת המחמאה הקולקטיבית לניצן וצוות השחקנים שלו, שכל אחד מהם בתפקידיו הקטנים או הגדולים תרם ליצירת הצגה בעלת יופי וזרימה בימתית ללא פגם.
הלנה ירלובה כרובינא, ולא כחיקוי אלא כמהות, כיפרה במשחקה על החמצת ההזדמנות לספר על האישיות המיוחדת הזאת, על עולמה ועל אמנותה. ירלובה עיצבה בדקות רבה את חידת-רובינא, כשהיא מצליחה לבטא ולו גם ברמזים את האדם שמאחורי האגדה. לצידה סער יחזקאל לזרוב בתפקידו של פן. הוא עיצב היטב את השרמנטיות המסוכנת שלו, את הסכסוכים הפנימיים בתוכו כאדם וכיוצר, והוא ידע לאהוב, כשם שידע לפתות.
את הנשים של פן ייצגו שירי גדני בתפקיד עיתונאית צעירה שהגיעה מהקיבוץ וניסיונה לראיין את פן הופך אותה לפילגשו גם במהלך הרומן עם רובינא. גדני עיצבה בהומור רב את התמימות, את הסקרנות ואת המעבר הברור אל השבר והאומללות. כנגדה, שרון דנון הייתה ענוגה ומפוכחת כאישה החוקית שפן אהב, התעלל בה ואימלל את חייה. דנון ביטאה יפה את האבסורד של אהבת אישה ונבגדותה. לצדה, בתפקיד בתם, גנבה את ההצגה עינת ארונשטיין, זמרת-שחקנית מנוסה מאוד למרות גילה הצעיר. היא הייתה נוגעת ללב הן ברגעי שתיקה והן כשרכנה על אביה וקראה את השיר שכתב, או כששרה את וידוי. זו, אגב, דוגמה למה שאפשר לעשות נכון יותר גם במסגרת ההתרחקות משחזור היסטורי.
סביב אלה נעו דמויות היסטוריות ובדיוניות בגילומם של מיטב השחקנים שיש לנו: רבקה גור בעיצוב חם של מנהלת משק הבית הכנה והמסורה, מיטל דמארי כמאפרת התימנייה, עירית קפלן כבעלת בית הקפה העסיסית, תומכת התרבותניקים, ואשת סוד לחטאיהם הקטנים, ומיכל קלמן בעיצוב שרמנטי מקסים של שחקנית קנאית ומתחרה (שהיא צירוף מוצלח שעשתה מזי"א לכמה משחקניות הבימה, ובעיקר תמרה רובינס, שסבלו מאוד בצלה של רובינא).
ושלושת הגברים שבחבורה – אלי גורנשטיין שהצליח ליצור קריקטורה נוגעת ללב של מבקר תיאטרון מאוהב ברובינא האישה לא פחות משהוא שומר בקנאות על חובתה לייצג לאומיות נשגבה בתפקידיה, אמיר קריאף לוהט כשלונסקי חד לשון עברית חדשה, תוך שמירה יפה של סממני הגלות האידית במבטאו, והוותיק בחבורה יוסי גרבר, שודד הצגות ידוע, והפעם בדמותו של ביאליק. פנינת משחק, שבשיאה, בעיצוב חרדת המוות הוא מראה לנו שוב את איכותו כשחקן עתיר מבע.
בקטע זה גם מדגיש גרבר עד כמה רחקו המחזה וההצגה מתחום הרגש העמוק והנוגע ללב אל מגרש המשחקים של טורי הרכילות. הוא וצוות השחקנים כולו יכולים לשמש משל למה שמחזה רציני באמת היה יכול להשיג. ואולי זה יקרה פעם, אולי בעוד עשור כשנחגוג כראוי מאה שנותיו של הנס התרבותי שהיה לנו במוסקבה. רובינא ושותפיה לייסוד הבימה, מסקין, ברטונוב, פינקל וחבריהם ראויים שיזכרו אותם במחזה שערכיו האמנותיים לא יהיו בדיה.
29/01/2008
:תאריך יצירה
|