|
|
|
 בראש צוות השחקנים הגדול עומד ישראל טרייסטמן, שמצליח להתמודד היטב עם דמותו הטרופה לכאורה של זיגמונט, ויוצק לתוכה רגש מדוד היטב, וכאב שבוקע מבין הסדקים של התנהגותו. לצדו דורי אנגל שמביא לתפקיד הקשה של יורם-יוסלה כנות ולהט פנימי צורב"
|
|
|
|
|
ראוי לברך על גאולתו משכחה של המחזה בתיאטרון יידישפיל ובעיקר על שום ההפקה, הבימוי והמשחק
החששות התבדו
קשה להאמין לפעמים עד כמה מנהלי תיאטרון בארץ נהנים לשלוח לגניזה מחזות ישראלים, כאילו העלאתם המקורית היא בסך הכל מס שפתיים. רק יחידי הסגולה זכו שמחזותיהם יועלו לפחות פעם אחת נוספת. אבל מרבית המחזאים יכולים רק לצפות שאולי בבתי הספר למשחק ייזכרו בהם. הרשימה ארוכה, וברור שהיא כוללת מחזות שכיום היו נכתבים אחרת ואולי טוב יותר. ועם זאת יש ברשימה לא מעט מחזות שראויים לחזור אל הבמה, ואפילו יותר מפעם אחת.
אחד המחזות האלה הוא "ילדי הצל" של בן ציון תומר, שהועלה לפני ארבעים וחמש שנים בהבימה, והיה אחד מקבוצת מחזות שהפנו את תשומת הלב לנושא הכאוב של השואה. ובאותם ימים זה היה באמת נועז ולא פעם מעורר מחלוקת, פוער פצעים שעדיין לא הגלידו ומעמת דור שלם עם עברו ועם דור ההמשך שלו. משפט אייכמן אולי שחרר ניצרה, אבל התיאטרון עדיין התקשה לעמוד במשימה. מחזות כמו “שש כנפיים לאחד” של חנוך ברטוב, “רחוב המדרגות” של יהודית הנדל, “היורש” של משה שמיר וכמובן “בעלת הארמון” של לאה גולדברג, הביאו את הנושא לתודעת צופי התיאטרון מהיבטים שונים. לימים יגיח יהושע סובול עם "גטו" – וכשראיתי אותו השבוע צופה בהצגת "ילדי הצל" הבנתי עוד יותר עד כמה התיאטרון שלנו איננו מכבד את היצירה המקומית הנוגעת לעצם מהות קיומנו במדינה שקמה, בין השאר, כדי שלא נשכח.
בכל מקרה, מחזהו של בן ציון תומר, אף כי לא זכה להכרה מלאה בערכו על ידי מבקרי אותם ימים, הותיר בי אישית חותם לכל החיים. אימצתי לעצמי את המשפט "אנוש מלא כלימה ועוון קח לירה ונסגור את החשבון", השב ונאמר בו – אז, באותה הצגה רחוקה מפיו של אהרון מסקין. וגם אותה משוואה בין כלב שסולח לפוגעים בו לאדם שאינו מוחל אפילו לעצמו. לפיכך שמחתי על ההזדמנות לשוב ולצפות בהצגת המחזה, וביידיש, והגעתי אליה אפוף חששות. הם התבדו מהר מאוד.
חיוניות קולחת וטבעית
המחזה עוסק בשתי דמויות מרכזיות – יורם, צעיר שנחלץ מגיא ההריגה בזמן ונקלט בארץ ומשכיח את עובדת היותו יוסל`ה שבא משם. בעוד הוא מתחיל לבנות לעצמו חיי משפחה עם נורית, פורצת אל חייו האמת בדמות הוריו, אחיו ורעייתו העולים לארץ. בכל אותם ימים הוא נתון למעקב של זיגמונט, פליט הנראה ונוהג כמי שנטרפה עליו דעתו, אך מתעקש כי פניו של יורם-יוסל`ה מזכירים לו מישהו. עד מהרה מתברר כי האיש אינו אלא הגיס, בעלה של האחות שנספתה בשואה עם בתם, בעוד הוא עצמו היה איש היודנראט. זה החשבון שהוא מנהל עם עצמו, זה החשבון שהוא מחפש כפרה עליו. בין שני אלה נע ונד מוכר בלונים על חוף ימה של תל אביב, והאמיתות שבפיו מעניקות למתרחש ממדים אנושיים עמוקים.
בן ציון תומר היטיב לתאר במחזה את הבלבול, ההססנות, המורא מפני האמת, וכמי שבעצמו נקלט בחברה הארץ-ישראלית והיה ל"צבר" הוא העניק לדמותו של יורם עומק מיוחד, כמעט נבואי לבני הדור הראשון והשני גם יחד. את דמותו של זיגמונט הוא השכיל לשמר בתוך קו מרוסק, כשהוא חומק בין טיפות של זיכרון מצמית. אך מבחינות רבות את מיטב העיצוב האנושי שמר תומר לדמויותיהם של מוכר הבלונים ושל גיסתו של יורם, המסויטת בכל הווייתה מאז נמלטה עם אמה מהנאצים והופקדה למשמרת במנזר.
העתקתו של המחזה מהעברית, לעתים פיוטית במפגיע, של בן ציון תומר, ליידיש, בתרגומו של אריה בלינדר, העניקה לו ממד מעניין כשלעצמו, מה גם שמרבית השחקנים הם צברים שהיידיש היא שפה נרכשת עבורם. הבמאי מוטי אברבוך עשה עבודה מצוינת בתחום העיבוד של המחזה והעמיד על בימת בית ציוני אמריקה הצגה נעימה לעין, צנועה באפקטים, אך מרשימה בכנות הביטוי של הדמויות. הוא גם ידע לעצב יפה את תמונות ההווי הישראלי של אותם ימים, והעניק להצגה חיוניות קולחת וטבעית, עם תפאורה פשוטה ואפקטיבית שעיצב אבי שכוי, תלבושות "תקופתיות" שעיצבה סבטלנה ברגר, פס קול מוזיקלי שערך יפה טיירי וידר מניגונים ולהיטי אותם ימים רחוקים, ותנועה נעימה בהדרכתו של גלעד קמחי.
בראש צוות השחקנים הגדול עומד ישראל טרייסטמן, שמצליח להתמודד היטב עם דמותו הטרופה לכאורה של זיגמונט, ויוצק לתוכה רגש מדוד היטב, וכאב שבוקע מבין הסדקים של התנהגותו. לצדו דורי אנגל שמביא לתפקיד הקשה של יורם-יוסלה כנות ולהט פנימי צורב, ומיטיב לעצב את הקרע הנפשי הנפער בין התכוונותו לחיות חיים חדשים ואחרים לבין הכוחות הקושרים אותו אל העבר. אורי קובלסקי מצטרף אליהם כמוכר הבלונים הערירי, בעיצוב רגיש ונוגע ללב, משכנע בכנותו ומשעשע בתמימותו. אליאן דאבל טובה ומשכנעת בתפקיד נורית, הנאבקת על שפיותו של יורם, ואירמה סטפנוב מעצבת ברגישות רבה את הלנה, הגיסה המסויטת. אלה ראויים למרב המחמאות על משחקם ויחד עמם הצוות הגדול - אמיתי קידר, אנדריי קשקר, הילה רביב, מירי רגנדורפר, ניב שפיר, נצר אלוני, סמדר בן דוד, עדי ג`ורי, עינת סגל, רונית אשרי ושרון ונצובסקי.
"ילדי הצל" ביידיש היא תוספת חשובה לרפרטואר של תיאטרון יידישפיל, ויהיה זה ראוי וחשוב שהתיאטרון יעלה את המחזה, עם הצוות הגדול הזה, גם בעברית. בכל מקרה, כפי שנמסר לי, המחזה עתיד לעלות בקרוב בבית צבי כאחת ההצגות לציון 60 שנות המדינה.
30/01/2008
:תאריך יצירה
|