איסורים שבורים

שנותיה האחרונות של המאה העשרים מתאפיינות בין השאר במודעות הגוברת של יחידים, של קבוצות, של חברות ושל מערכות שלטון לאלימות ולפשיעה המינית בתוך המשפחה, זו שתוצאותיה נעלמים לא פעם, וקרבנותיה נאלמים לשנים ארוכות, ויודעיה – משת"פיה - סוכרים פה, מתכחשים ומכחישים.
 
כיום כבר ברור כי מוסר העמים הנאורים האוסר על גילוי עריות ועל  ביזוי מיני על מגוון אופניו – נשבר לרסיסים משחר קיומם. החוקים והתורות שקבעו את האיסורים השבורים לא נוצרו יש אין. כמוהם גם סיפורים מיתולוגיים, שביטאו את הרווח והמצוי אך לא אחת יצרו מיתוס חדש, אמנותי -תרבותי שלא סייע לפתור את הבעייה. הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה החלו אמנם לנתץ את החומות הבצורות של הקרבנות, ולעתים גם של הפושעים, אבל רק בחדרי חדרים. הדרמה המודרנית שנולדה בסוף המאה ה-19 הציצה אל הגן החשוך והאירה בו פינות בנרות קטנים, בפנסים זעירים, וכחלוף השנים היא הייתה חלוץ לפני המחנה בהארת הנושא באמצעות זרקורים. ועדיין, ככל שיישמע מפתיע, רב הפער בין מה שיוצא החוצה למה שנותר במסתור, בשיתוף פעולה מאונס או מבושה בין הנוגעים בדבר.
 
מהרבה מאוד בחינות המחזה "החגיגה", שמתבסס על סרטם של תומס וינטנברג, מונגוס רוקוב ובו הר הנסן, הוא מראה מרוכזת להיבטים השונים של תופעת גילוי העריות. ועם זאת ובמידה רבה דווקא דמותה השבורה של המשפחה, התקשורת הלקויה בתוכה, הצביעות, ההתנכרות, וכמובן האלימות והביזוי המיני, תחת המטרייה של פטריארכליות ומטריארכליות, והמאפיינים של השפלות שונות, היא זו העומדת במרכז ההצגה המועלה בהפקה משותפת של הבימה והקאמרי, משתמשת בגרסה האנגלית של דייויד אלדרידג` לגרסה העברית נועזת למדי של שלומי מושקוביץ`. 
 
פאזל משפחתי מאופיין היטב
 
עלילת המחזה מתרחשת במהלך 24 שעות, ובמרכזה חגיגת יום ההולדת הששים של הלגה, אבי המשפחה, הנערכת בצל התאבדותה של בתו דינדה. האירוע הטראומטי הזה משחרר את סגור לבו של אחיה התאום,  כריסטיאן, ובפתיחת החגיגה הוא מטיח באביו, ואחר כך באמו, האשמה חמורה על התעללות מינית באחותו ובו. החוגגים, בהם הלן, אחות אחרת ומיכאל, אח אלים, ממשיכים לחגוג. האב והאם מכחישים-מתכחשים ומצפים להתנצלות.
 
הבמאי חנן שניר עיצב הצגה רבת פנים, לעתים מוקצנת בביטוייה השונים, בתוך תפאורה של רוני תורן שיוצר יש מאין בחלל הבמה עם כיסאות, שולחן ארוך, ומיטה גדולה שהוא מסיע, מכניס ומביא, על רקע תמונת נוף אידילית של יער עבות, וכמה גזעי עצים המיתמרים אל על. עופרה קונפינו עיצבה תלבושות יפות, יוסי בן נון עיטר במוזיקה מעודנת, פליס רוס עיצבה תאורה טובה, מוריה זרחיה נתנה מגע של תנועה עדינה, ואילן גזית סיפק קרבות-במה ריאליסטיים מאוד.
 
שניר ידע לאפיין כל דמות בחלק בתמונת הפאזל המשפחתית. הוא יצר תמונות קומיות גדולות סביב השולחן הארוך, על המיטה הגדולה המייצגת שלושה חדרים נפרדים בעת ובעונה אחת, ותמונות נוגעות ללב ומרגשות עד דמעות (על הבמה ובקהל). שניר ידע למצות את החיבור בין הקומי והטרגי, בין הריאליסטי לבין החלומי – שביטויו המובהק הוא בכפל הדמות של הילדה שבהצגה – כנכדה וכרוחה של האחות שהתאבדה.
 
צחוק עד כדי חנק
 
את המשא של ההצגה שלו העביר שניר אל כתפי צוות השחקנים שקיבל משני התיאטרונים, וקיבל בתמורה הצגת צוות שיודע לשמור על לכידות ובה בעת לבטא את הייחוד. עודד תאומי כאבי המשפחה יוצר את אחת הדמויות המיוחדות ביותר בקריירה בת חמישים השנים שלו. זה תפקיד שיש בו רגעי שתיקה ארוכים ואצל תאומי הם בעלי עוצמה מהפנטת. התפרצותו המילולית הגדולה כלפי כריסטיאן היא שיעור משחק בפני עצמו, ותמונת הסיום שלו היא הישג גדול של עיצוב העלבון והאשמה.
 
איתי טיראן מעצב את כריסטיאן ברוך נוגע ללב מכניסתו הראשונה לבמה בתחילת ההצגה ועד הסוף. הוא מגלם להפליא את מה שנראה מבחוץ כניתוק מהמתחולל בתוכו, כורע תחת הכאב, ומתחיל להבין את מה שאביו עשה בו ובאחותו. טיראן משכיל להביט, לשתוק, ובהתפרצותו כלפי אמו ושותפותה לפשע הוא קורע לב לא פחות מבהתמוטטות שלו לשמע דברי הפרידה שהותירה אחריה אחותו המתה.
 
גילה אלמגור נפלאה שהיא יוצרת דמות אם שלא הייתי מאחל לאף ילד. קרה, משועבדת לכוח הבעל, צבועה, ובסופו של דבר מנסה לכפר על חלקה בצעד מחליא לא וצבוע לא פחות משתיקת הכבשים שלה נוכח מעשי בעלה. כמוה גם אסנת פישמן כבת השנייה, הלן, שמגלה במקרה את האמת, אך בוחרת להסתיר ולשתוק עד שהיא נחשפת בקלונה. פישמן מיטיבה לעצב את הפחד מפני הידיעה, ועוד יותר את ההכרה בעוצמת הזוועה.
 
עודד ליאופולד יוצר דמות חזקה במיוחד בתפקיד האח מיכאל, המאצ`ו המופרע והאלים, שלפתע זוכה בחיבת האב ושומר לו נאמנות ואלימות מול גילוייו של כריסטיאן. גם הוא מיטיב לעצב את השבירה נוכח העדות הנוראה שהותירה אחותם. למשחקם המשובח של אלה מצטרפים ריקי בליך בגילום עשיר של מטה, אשתו המוכה של מיכאל, הילה פלדמן רכה ועצובה כמשרתת פיא הנאמנה והאוהבת את כריסטיאן;  יפתח אופיר בתפקיד הטבח קים, חברו מילדות של כריסטיאן, איש סודו והכוח התומך בו; ועמם רוברט הניג, שמעצב יפה את תהליך ההתפכחות של המשרת החדש שמגלה בהדרגה את האמת על המשפחה שנקלע לתוכה.
 
 אוהד  שחר מעצב יופי של דמות מגוחכת של מי שעלה לגדולה ואינו חדל להחניף, דב רייזר מוציא מים מסלע דמותו החידתית של הדוד פול, הוגו ירדן מצחיק כראוי בתפקיד הסבא, יונתן מספון ענייני, חם וחביב בתפקיד גבטוקאי, אהובה החדש של הלן, שחושף עוד פן בצביעותה של המשפחה. ואחרונה, טובה מאוד ומרגשת – עופרי שגב בתפקיד הילדה.
 
"החגיגה" הזאת איננה הצגה קלה. צוחקים בה כל הזמן כמעט, עד חנק הגרון בבכי עצור. ואלה יוצרים זרקור רב עוצמה על מציאות הרחוקה מפתרונה. זו חשיבותה כיצירת אמנות וככזו היא ראויה שיבואו יצפו בה ובמסר שנושאים עמם הישגי הבימוי, העיצוב והמשחק שבה.