לא חגיגה

לא צריך לשכנע אותי שגם תיאטרון רפרטוארי ואפילו הוא "לאומי" צריך להתפרנס. והחוק הקובע שאין מלאכה שמבזה את בעליה יכול לפעמים לחול גם על התיאטרון ששולף מאי שם מחזות מסוג "החותנת", מגייס לטובתו במאי עם חוש בימתי מפותח כמו אלון אופיר ושחקנים עם יכולת מוכחת לסחוט מהקהל כל צחוק אפשרי.
 
לא צריך לשכנע אותי שהקהל יאהב את דבורה קידר ואברהם מור הוותיקים שיכולים ללמד כוכבים ומזלות צעירים יותר איך עושים תפקידים שטוחים למנופחים וקלילות. ואפילו לא צריך שאדיר מילר יתאמץ במיוחד כדי להוכיח שוב כי לתיאטרון נולד, וכמוהו גם פיני קידרון שהופך תת-תפקיד לתפקיד מלא וגדוש, ממש כמו שאורנה רוטנברג רק צריכה לעמוד מהצד כדי שתתפוס אותנו בשאגת צחוק קלה. ואפילו אסנת פישמן שרק לפני כמה ימים הייתה מרגשת עד דמעות בהצגת "החגיגה" יודעת טוב טוב מה עושים בקומדיה.
 
ואני יודע שיוסי בן-ארי עושה תפאורות יעילות וטובות, ואפילו עם קריצה אמנותית, ואורן דר יודעת להלביש יפה וכי ירמי קפלן מכיר שירים עבריים ושמאיר אלון יודע לשטוף במה בפנסי תאורה.
 
וברור שאני יודע שהמותג רגב ורשף לוי אומר שנקבל דיאלוג מבריק, תוסס, מצחיק – בלי שום קשר למחזה – שכל ירייה שלו פוגעת בול ומשחררת באולם רסס צחוק רועם.
 
ואם אני יודע את זה, אז מה אם אני גם יודע שהמחזה הזה תפל, נמתח מעל ומעבר, וצוחק – גם אם בטוב לב יחסי – על חשבון הפרובינציאלים והזקנים. ואז מה אם אני יודע שמישהו בהבימה חושב שזאת חגיגה. 
 
אז ככה – אני מאמין שאת אוסף הכישרונות הזה צריך לראות במשהו איכותי. יום אחד זה יקרה. מוכרח שיקרה.