הגרסה החדשה למחזה האנטי מלחמתי של ברכט לא צולחת את הגשר אל הרעיונות המסקרנים שנועדו לעצב אותה
קריאת תגר
אין כמעט סיכוי לברטולד ברכט עם המחזה המיוחד הזה שכתב בשנה שפרצה מלחמת העולם השנייה ובכורתה בציריך הנייטרלית של 1941. כל מה ששאף בתחום תורת התיאטרון שלו היה כלא היה בגלל משחקה של אמא קוראז` הראשונה, השחקנית תרזה גיזה. גם כאשר אשתו, הלנה וייגל, גילמה את התפקיד המורכב של סרסורית מלחמת החיים בזירת המלחמה, השלום והמוות, חזרה התמונה על עצמה. תיאטרון אפי או לא, פזמונים, מוזיקה, משחק מנוכר – הכל לשווא. וכך היה כאשר חנה רובינא גילמה את התפקיד ב-1951, ואחריה ימימה מילוא, חנה מרון, זהרירה חריפאי, ליא קניג וג`יטה מונטה. כל אחת מהן מצאה מפתחות משלה, מי בהצלחה גדולה מי בהצלחה חלקית, ואף אחת מהן לא פיענחה במשחקה את הדמות במלואה. ולא משום שלא די היה בכשרונן, ולא משום שהבימאים לא ניסו, כל אחד בדרכו שלו. אלא משום שהמחזה הזה כנראה גדול יותר, מורכב ומקיף יותר ותובע יותר מכל מה שהתיאטרון הטוב ביותר יכול לתת, ובסופו של דבר גם מכשיל יותר.
אנחנו יודעים שזו קריאת תיגר על המלחמות. כל המלחמות. אנחנו יודעים שזו זעקה כואבת על מחירן. ואנחנו מתקשים לקבל את הנתון הבסיסי שיצר האדם הוא לחיות, ומשום כך יעשה כל מה שביכולתו לעשות – ואפילו למכור את נשמתו, לבגוד במשפחתו – כדי לשרוד. ברכט לא ידע עד כמה ההתבוננות הנוראה הזאת תתגשם, בגטאות, ביערות ובמחנות ההשמדה. אבל ברכט הבין כי גם בשפל המדרגה, גם בתהומות, המאבק הלא-אנושי לשרוד הוא שיאו האנושי של הקרב על החיים. אבל את המסר הכבד הזה הוא התקשה לבטא, ואולי משום כך "אמא קוראז`” שלו נכנסה לפנתיאון הדרמה הקלאסית, שבו שוכנים כל אותם מחזות שמאתגרים את היוצרים, ותיקים וחדשים, בלי הרף.
משום כך הרעיון של יגאל עזרתי להציג את המחזה כגרסת-קרקס אינו מופרך כלל ועיקר. מבחינות רבות זה רעיון המאפשר להציג את המתרחש במחזה קרוב ככל האפשר לרעיון הראשוני של ברכט. אבל רעיון טוב תובע החלטות תואמות, וכאשר ההחלטה היא ללכת בדרך הקרקס חובה להחליט גם איזה מין קרקס. הבחירה של עזרתי, ושל היועצת האמנותית ומעצבת התנועה גבי אלדור, לא מיקדה את העניין הזה. הקרקס שלהם סתמי למדי או מקרי, בעיצוב הנאה כשלעצמו של קארין דויד. אך למעשה ההצגה רק נצבעה כקרקס בכמה תלבושות, באיפורן של כמה דמויות, ובכמה תעלולים פשוטים, בהדרכת ערן לביא, שסימנו אולי להטוטנות קרקסית. פעם אחת כאשר דמות המספר שוחקה כגמד (בסיוע בובה בעיצוב של עמוס נבון) נוצר מגע משמעותי לעניין הקרקס, אך ומעבר לזה, הבחירה בדרך הזאת לא שינתה דבר, לא האירה דבר במחזה או בדמויות, ואולי אף הכבידה על מהלך העניינים. גם ההחלטה לעבד את התרגום המצוין של שמעון זנדבנק, ופה ושם גם להיעזר בזה של ענת גוב, לא צלחה את הגשר אל מה שאמור היה להיות שפת קרקס.
סבוכה עוד יותר ההחלטה לתת את תפקיד קוראז` לשלוש שחקניות וכך גם את תפקיד קתרין, בתה האילמת. זה מעניין כלפי חוץ, בתמונה אחת – אחרי שמביאים את גופת הבן השני - זה אפילו מרשים, אבל גם ברגע הזה אין לשילוש משמעות ביחס לדמות ואפילו לא ביחס להצגה, ובוודאי שלא ביחס לקרקס. וכך גם ביחס לקתרין. מה שפיצול הגילום יוצר הוא הכבדה בימתית לצד סקרנות ביחס לאיכות המשחק של כל אחת מהשחקניות בשני התפקידים והשוואה ביניהן. וזה בוודאי לא מה שעזרתי ואלדור כיוונו אליו.
ראיתי את ההצגה פעמיים – תחילה במסגרת בית הספר לאמנויות הבמה במכללת סמינר הקיבוצים, ועתה במסגרת התיאטרון הערבי-עברי ביפו, ואם אינני טועה עם אותה להקה במלואה, אז תלמידי שנה ג`, למעט אולי שחקן אחד. ההזדמנות השנייה הבהירה לי את פשר הסתייגותי בפעם הראשונה, ואף חיזקה אותה. זאת למרות הערכתי המלאה למאמץ הכללי ולכמה הישגי משחק – כמו של שנטל כהן בתפקיד קוראז`, ג`ורג` אסכנדר בתפקיד הבן הבכור אייליף, אופיר דוהאן בתפקיד הבן השני שווייצרקאז, ואיציק גולן בתפקיד הטבח. עמם כצוות מגובש היטב שיחקו יעל טוקר, דנה קבסה (קוראז` ומספרות), הדס לקט, דורין גלעדי וגילה פוליצר (בתפקיד קתרין) דקלה הראש (איווט) משה אשכנזי (הכומר) וגילי סער בעיקר ליד הפסנתר שם ניגנה את המוזיקה של פול דסאו, קורט וייל, עופר שלחין, המנהל המוזיקלי של ההצגה, ושלה עצמה. חדווה מלר הדריכה את הלהקה בשירה, וזיו וולושין עיצב את התאורה.
14/02/2008
:תאריך יצירה
|