שישה שחקנים בתיאטרון -סיפור

נתן אלתרמן לא היה מחזאי גדול. אין זה סוד. אבל הוא היה משורר ענק, שהתבוננותו העמיקה לחקור ולשונו החדה כתער ידעה לדור אל סודות אדם, בריאה, טבע, עיר ואמנות. אלה באו לידי ביטוי מרתק במחזה “פונדק הרוחות” שהועלה לפני כארבעים וחמש שנים בתיאטרון הקאמרי, עם מוזיקה נפלאה של גרי ברתיני, תפאורת פלאים של אריה נבון וצוות שחקנים גדול. מחזה עתיר נושאים ותת-נושאים, רחוק משלמות, ועל אף חסרונות ופגמים אין לנו מחזה אחר דומה לו בהיקפו ובעוצמת הביטוי הפיוטי שלו. זאת כנראה הסיבה שהתיאטרון הישראלי הכניס אותו עמוק למגירה, ואלמלא בתי ספר למשחק ואופרה קצרה של משה זורמן לא היינו זוכים לשוב אליו.
 
אחד מבתי ספר האלה, החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל-אביב העלה אשתקד את "לפעמים" גרסה מקוצרת, עיבוד של דרור וידמן, במסגרת תרגיל בימוי של גיא כהן, איש תיאטרון נוצר. הגרסה  הזאת, בשכלול בימתי מסוים, היא המועלית עתה בצוותא 2, במסגרת שיתוף פעולה של תיאטרון נוצר ותיאטרון אתגר.
 
דרור וידמן הצליח למקד את הדרמטורגיה של ציר העלילה – סיפורם של הכנר חננאל ושל אשתו נעמי המקריבים את אושרם וחייהם למען האמנות – והתוצאה היא גרסה מוצקה, בהירה ובדרכה שלה נאמנה, אפילו מסורה, למקור.
 
גיא כהן ביים את הגרסה הזאת כסוג של תיאטרון-סיפור בתוך זירה-ריבועית המוקפת קהל, עם צוות של שישה שחקנים בלבד, שארבעה מהם פועלים בתוך הקהל כמקהלת רוחות, ושלושה מהם פולשים לזירה כשהם מגלמים דמות מסוימת או שתיים המשתלבת בסיפורם של חננאל ונעמי. הבעיה העיקרית בביצוע הזה הייתה צעקנות יתר, שלא הצליחה ליצור את האפקט הדרמטי-סיפורי שכהן ווידמן כיוון אליו. לעומת זאת, כהן הצליח מאוד בהחלטה שהשחקנית המופיעה כנעמי תגלם גם את התפקיד הנשי שני, מרכזי לא פחות, של הפונדקאית, זו המייצגת עבור אלתרמן ועבור הצופים את מהות חיי אדם, חליפות העתים, הגורל והאמנות. משחקה של נועה מצגר בכפל התפקידים הזה היה מדויק, בהיר, והצליח ליצור שתי דמויות נפרדות, גם ברגעים שבהם הן נמהלו זו בתוך זו.
 
בן סלע עיצב דמות מדויקת, עקבית ומעניינת של בן החלפן, המאוהב בנעמי בתשוקה אלימה, דנה הס הייתה טובה ככתבת וכחלפן, ומורן זלמה הייתה צלולה כבעלת התיבה המזמרת, אם כי התפקיד הזה קוצץ כהוגן בגרסה הזאת. לעומת הצלחת עיצוב הדמויות האלה נראה כי כהן לא בנה עבורנו דמות ברורה של חננאל, תפקיד קשה ביותר, מכל כיוון שנבחן אותו, והוא חיוני להבנת המרקם של אלתרמן. עמית רגב אמנם השתדל לחיות את הדמות אבל בסופו של דבר היא נותרה מעומעמת, בין השאר בגלל הפרוזאיות המטשטשת של הגשת הטקסט.  ויטלי פוקס התאמץ מאוד ליצור דמות דמונית של פושט היד, המתפקד כאימפרסריו של חננאל וכשטן שהאמן מוכר לו את נשמתו ואמנותו. רק ברגעים שבהם פוקס נרגע מצעקנותו המוגזמת היה אפשר להבחין במתאר של דמות מרכזית וחשובה זו.
 
קארין רומנו עיצבה ברכות יפה את האולם הקטן, ואמיר ירון האיר אותו בפשטות טובה. רותי דותן כתבה מוזיקה מקורית, שבכמה תיבות שלה הזכירה את זו של גרי ברתיני.
 
בסופו של דבר, כדברי שורת הכותרת הלקוחה מתוך שיר הפונדקית, יש לברך על ההזדמנות הזאת לשוב אל הטקסט המופלא של אלתרמן. צלול, נוקב, יפהפה, ובעיבוד מעניין מאוד.