לא קראתי את הרומן "המנהרה" של ארנסטו סבטו, מגדולי הסופרים מאמריקה הדרומית, ןמשום כך אין ביכולתי לדון עד כמה נשמרת רוחו בעיבוד של יוסי רחמני, שהוא גם הבמאי, התפאורן והשחקן היחיד בהצגה הזאת. אבל כרגיל במקרים דומים שבהם הצגות יחיד משתמשות ברומנים, נובלות, יומנים וסיפורים שלא נוצרו מלכתחילה למדיום הבימתי, המבחן הקובע הוא הממד הדרמטי. אם העיבוד נותר בגדר סיפור או שהוא חוצה את הקווים והופך למחזה.
 
הסיפור של סבטו עוסק ברומן מפתיע המתפתח בעקבות תערוכה של הצייר פבלו קסטל. הצייר מבחין באישה העומדת זמן רב מול תמונה גדולה ומתבוננת בה בתשומת לב מיוחדת. הוא מצליח לפגוש את האישה, מריה איריבארנה, הנשואה לעיוור, ובין השניים מתפתח רומן מוזר למדי, העובר לפסים של קנאה המטריפה את הצייר עד שהוא רוצח אותה בדקירות סכין.
 
התחושה שלי היא שהעיבוד של יוסי רחמני נותר סיפור, למרות סממנים תיאטרליים בדרך הגשתו. אולי משום שנקודת הפתיחה מגלה לצופים את סופו של הסיפור. בכך, כמובן, מנוטרל מרכיב חשוב וחיוני לתיאטרון - הדרמה – גם אם בספרות עדיין יש דרך לשמר אותה באמצעות הפרטים ודרך תיאורם. תחת זאת, כמובן, בא המשחק כמרכיב החיוני המחזיק את החסר.
 
כאן כבר מצליח יוסי רחמני לעורר רמה מסוימת של עניין במסגרת היותו הבמאי והשחקן, ובמידה רבה מאוד גם כמעצב תפאורה ותלבושות בעל רעיון בימתי מסקרן בפני עצמו. התפאורה כולה היא ריבוע עץ, מטר על מטר בלבד, שעליו ניצב כיסא ומשני צדדיו ומאחוריו אבזרים צעצועיים המסמלים מכונת כתיבה, טלפון, תיבת מכתבים ועוד. התחושה המיידית, נוכח הווידוי על הרצח בפתיחה, ונוכח התלבושת האפורה שהוא לובש, שאנו – קהל שאיננו מוגדר בדבריו - צופים בנדון למוות, בתא הכסא החשמלי או בבימה שעליה ימצא את מותו בתלייה. התאורה המצוינת של אורי רובינשטיין, והמוזיקה הטובה של יוסי בן-נון הדגישו את התחושה הזאת.
 
הבימוי של רחמני, והמשחק שלו, אינם מסתפקים בדמותו של פבלו, וכל דמות המוזכרת בדבריו של פבלו זוכה לקבל אפיונים, טובים כשלעצמם, בקול, בהבעה, במחוות גוף קטנה. הסכנה במשחק כזה היא שעיצוב הדמות העיקרית, של המספר, יכרע תחת  משא העיצובים הקטנים. כך קורה שדמותו של פבלו נמהלת ומתרככת במקום להיות מוצקה ומחזיקה את הסיפור באישיותה. התוצאה היא שהסיפור כולו מרוכך מאוד, ואם נותר בו שביב של דרמה אחרי שכבר נמסר לנו סופה, גם הוא נבלע.
 
עם זאת, מדובר בניסיון מעניין מאוד של רחמני, שבהחלט כדאי לצפות בו. ואם רק ידידינו בתיאטרון תמונע יסייעו לצופים, וגם אם לא יחליפו את כסאות הברזל המכאיבים לפחות יניחו עליהם כריות, זה יסייע לקליטת ההצגה טוב יותר.