פסטיבלים - "מייק"- איך שכוכב אחד נופל

המחווה של בית ליסין למייק ברנט נשכרת בזכות הביצוע הבימתי של מחזה השואב השראתו ממסכת חייו המורכבת

יומן מסע של הצלחה מוזיקלית

"מייק" מוגדר בתכנייה ובפרסומים כמחזה מוזיקלי, אם כי למען הדיוק מדובר במחזה שכתב גדי ענבר בהשראת חייו של מייק ברנט, ובמהלכו מבוצעים רבים מלהיטיו הגדולים, ועוד כמה גרסאות כיסוי שלו ללהיטים של אלוויס פרסלי ואחרים. אמנם המחזה, במוצהר, איננו תיעוד היסטורי, אך למרות זאת מבחנו איננו יכול להיות מנותק לחלוטין ממה שהיה, או לכל הפחות ידוע שהיה. בעיקר כאשר התכנייה מביאה בין השאר מכתב מרגש של אחיו הצעיר – שקיומו אינו נזכר כלל במחזה, ורק נרמז איכשהו כאשר דמות צעירה ניצבת ליד האם בתמונות הלווייתו.

אבל יותר מזה, דווקא המאמר של דרמטורג התיאטרון, אבישי מילשטיין, המופיע אף הוא בתכניה ועניינו המיתוס של ברנט, הוא זה שמציב פנס המאיר נקודות תורפה מסוימות במחזה שאמנם מעלה סיטואציות הלקוחות מהמציאות, לעתים בשינויי מקום וזהות, אך נמנע מהתמודדות דרמטית מעמיקה עמן ועם המשמעויות שלהן. כי כן המחזה איננו מנסה כלל לפתור את תעלומת ניסיון ההתאבדות הראשון ואחר כך את התאבדותו של ברנט בשיאה של הקריירה שלו. בלעדי זה המחזה הופך ליומן של מסע הצלחה מוזיקלי בעיקרו, שפה ושם יש בו תחנות מרגשות, וסיומו הידוע נותר בלתי ידוע. כל אחד רשאי לנחש, להעריך, לרמוז, ללחוש על אוזן ולחדש שמועות ישנות.

על פניו המחזה כתוב טוב, קולח, גם אם במרבית הנושאים הוא לקוני, אולי כדי להספיק להראות עוד משהו, אולי עוד שיר – וזה בעיקר במערכה הראשונה הארוכה מדי המסתיימת עם הלהיט הגדול הראשון "לס מואה טמה" (תני לי לאהוב אותך) שהציב אותו על מפת השנסון הצרפתי. לעתים המחזה מגזים בשימוש בשפה הפולנית בפי אמו של ברנט, וגם ביידיש – מה שמעורר גלים קלים של צחוק באולם – ולעתים הוא מחסיר אירועים משמעותיים כמו העובדה שברנט ביקר בישראל פעמיים בתקופת תהילתו, לא הצליח במיוחד בפעם הראשונה, אבל חזר לקראת סוף מלחמת יום הכיפורים והופיע בפני חיילי צה"ל. זה משמעותי במיוחד נוכח ההדגשה הרבה על מאמציו הכושלים של ברנט להתגייס ללהקה צבאית, כנגד דעתם של אמו ואביו.

ועם זאת, אם יש מבחינתי נקודת אור ברורה במחזה, היא קשורה לעניין ההורים, ובעיקר לדיאלוג המתרחש לכל אורך המחזה בין מייק לאמו. זהו אמנם דיאלוג לא משוכלל במיוחד, אבל למרות זאת הוא מצליח להחזיק את המרובה בכל מה שנוגע למערכת יחסים בין דור שורדי השואה לדור השני, שגדל בצל הקודר שהיא מטילה על הורים ועל הילדים גם יחד.

מייק בן טוב ומסור לאמו ולאביו, אך בה בעת הוא מתעקש לצאת מהאחיזה של העבר באמצעות המוזיקה של ההווה. הצל ירדוף אותו אל מה שבהצגה יכול להיחשב לשיא הדרמטי, התמוטטותו במהלך הופעתו באיצטדיון אולימפיה בברלין. כאן, יצר הבמאי מיכה לבינסון תמונה מורכבת הכוללת הקרנת צלליות של חוויותיה המזעזעות של אמו במחנה הריכוז. במקרים אחרים אולי היה בזה חריגה מסגנון ההצגה כולה, אבל בפעם הזאת ודווקא משום שהתמונה הזאת כל כך שונה במהותה ובסגנונה, אני מפענח אותה כהגד מעניין, הפועל אף כרמז למה שניצב מאחורי הסכסוך הפנימי בתוכו של מייק ואשר סייע, אם לא דחף, להתאבדותו.

מן הרגשני לראוותני במהלך טבעי

בכך הגעתי אל הביצוע הבימתי המצוין לכל אורכו ורוחבו של המחזה, שלבינסון ביים ברגישות לפרטים הקטנים ביותר - בטקסט, בעיצוב הדמויות, בתזמור התמונות ובעיצוב ההצגה בשלמותה, כסיפור אנושי דרמטי, ובה בעת – כהצגה שהנאמברים המוזיקליים הרבים המשובצים בה (שהצרפתיים בהם מלווים בתרגום בכתוביות) מקבלים את הטיפול המיוחד להם. לבינסון לא נמנע מהצד הרגשני כשם שהוא לא נבהל מהניגוד בינו לצד הראוותני, והצליח לחבר ביניהם במהלכים טבעיים.

סייעה בידו מעצבת התפאורה כנרת קיש שיצרה תיבה, פתוחה לעבר הקהל, שעל חלקם העליון של פאותיה מוקרנים שמי תכלת מעוננים, ומעת לעת נשלפים מחלקם התחתון קטעי תפאורה בהתאם למקומות ההתרחשות. במרכז הקיר האחורי מסך גדול שעליו יוקרנו מעת לעת מסמכים, תמונות וכתוביות שונות – על העיצוב הדיגיטלי המצוין אחראית קבוצת מרלין. המסך הגדול גם נפתח לבימת מופעים, שמתחתיה נשלפות מדרגות, וסביב לבמה שרשרת אורות צהובים מתחלפים בשרשרת. גם המסך העולה ויורד על ההצגה כולה הוא צהוב מוזהב עם הכתובת מייק ברנט בכחול. קרן גרנק דייקה מאוד בתאורה שנתנה תחושה כללית של ההצלחה בתמונות מסוימות, לצד תמונות אינטימיות יותר, ותמונות ללא תפאורה שבהן מנהלים מייק ואמו שיחות בטלפון. יוסי בן-ארי עיצב תלבושות יפות, איציק פריד עיצב סאונד חזק ובהיר, וקלוד דדיה עיצב תנועה יפה ונקייה.

שותפה חשובה במיוחד להצלחת ההצגה היא המדריכה הקולית דוקי עצמון בתוך פרק זמן קצר גילתה בתוך גרונו ובקולו של דן שפירא, המגלם את מייק, קול של זמר ויכולת זמרה ברמה גבוהה ביותר. עניין זה, לצד כשרון המשחק המובהק של שפירא, הוא במידה רבה מפתח לייחודה הנוסף של ההצגה – העובדה שהוא שר חי ולא בהקלטה את כל 14 השירים – חמישה באנגלית, אחד באיטלקית ושמונה בצרפתית. שפירא מצליח ליצור במשחקו ובשירים גם יחד דמות מרתקת, העוברת משלבי נעורים אל בגרות מבוהלת, וקריסה בשיא ההצלחה.

לצדו של שפירא, בתפקיד אמו, יוצרת יונה אליאן-קשת דמות מרגשת מאוד של אישה רדופה, שכבר חצתה את גבול הטירוף, והיא מחזיקה מעמד בכוח הרצון והנחישות שלה שהביא אותה מ"שם" ל"כאן", מאובדן אמה מול עיניה לאובדן בנה הרחק מהשגחתה. שלמה וישינסקי מעצב ברגישות את האב, שכוחו אינו עומד במעמסה הרגשית ובפחדיה של אשתו ובמרדנות המוזיקלית של בנו. שמעון מימרן יוצר דמות גסה ובוטה של סוחר האמנות וינטרוב שהפך את מייק ברנט למכרה זהב, ולמכור לכדורי מרץ או סמים אחרים. מיה דגן טובה מאוד כדומיניק, העיתונאית-המאהבת שמסייעת לויינטרוב לחטוף את ברנט מהאמרגן הראשון שלו.

יחד עמם משחקים אבי סלמה, משעשע ונוגע ללב במסירותו בתפקיד מנואל, העוזר והמלביש ההומו של ברנט; עמי ויינברג טוב כרופא המשפחה וכמנהל המוזיקלי הנודע ז`אן רנאר; מורדי גרשון מגלם ביעילות את אמרגנו הראשון של ברנט והוא משעשע במיוחד כבוחן המכשיל את ברנט במבדקים ללהקה הצבאית, בשיתוף עם יניב לוי שגונב לו את ההצגה כבוחן השני; תמר שטיין מעצבת היטב את סילבי ורטאן שעמה הופיע ברנט בטהרן והיא שיעצה לו להגיע לפריז. שטיין, ליאת צדקיהו, הילה ברייר וליז רביאן מגלמות היטב את נערות הליווי וכן תפקידים אפיזודיים קטנים נוספים, וכך גם רון פורטר.

מחמאות מגיעות גם לקובי אשרת, המנהל המוזיקלי של ההצגה, שהוסיף רגעי מוזיקה מקורית שהשתלבו היטב בעיבוד המיוחד שעשה לשירים המקוריים של ברנט ולגרסאות הכיסוי שהוא שר, ואשר בוצעו היטב בידי רביעיית הנגנים אסי טל, קלידים ותכנות, עופר שקלרסקי, גיטרה, גיא בר תור, גיטרה בס ורן יעקובוביץ, תופים.

בסך הכל "מייק" היא הצגה טובה ומעניינת, על כוכב ישראלי שזהר בשמי אירופה ונפל בשיא הצלחתו.