פסטיבלים - "פנדו וליז"- גילוי מחודש

שני מחזות קצרים מבוימים בדמיון יצירתי שופע ומוגשים במשחק נלהב של תלמידי שנה ג` בבית צבי

בין לורקה לאלמודובר

אחת המעלות של בתי ספר למשחק היא העובדה שעולים בהם, כמו שגם קורה לעתים בפרינג`, מחזות שהתיאטרון הרפרטוארי משכיח את קיומם או פוחד מהם, (או ליתר דיוק מהקניינים השונים שהחלטות הרכש שלהם רומזות לא אחת ולא שתיים מה לא יוצג). כך קורה שהמחזאי החשוב פרננדו אראבל איננו מוכר לרבים, אם בכלל.

אראבל נולד בספרד ב-1932 וגדל בצל מלחמת האזרחים שם. אביו נדון למוות בידי אנשי פרנקו, אך גזר דינו הומר למאסר, ממנו ברח ועקבותיו נעלמו. אראבל עקר לפריז ב-1955, והפך להיות אחד היוצרים החשובים בין הגולים ממולדתם. הוא חיבר יותר ממאה מחזות, ביים שבעה סרטי קולנוע, כתב רומנים, שירים, מאמרים חשובים, והתמקם עמוק בתודעה התרבותית של המחצית השנייה של המאה העשרים. במכלול יצירתו, ברוחה ובסגנונותיה, הוא התייצב במתחמי הפיוט, הסוריאליזם והאבסורד של לורקה, דאלי ובקט והוליך בהומור הרב שבה אל יצירתו של אלמודובר.

במאי רב השראה

את תכונותיו אלה ניתן לפגוש בהצגה של שני מחזות קצרים שלו המועלים בימים אלה על ידי תלמידי שנה ג` בבית צבי, בבימויו של רן שחף, בוגר בית הספר בעשור הקודם, שיום קודם ראיתי את ההצגה שביים "100” ואף שיבחתי את עבודת הבימוי שלו כפי שגם עשיתי ביחס להצגה קודמת שלו "המשרתות" שהועלתה בתמונע לפני כשנה וחצי. ההזדמנות להיזכר במחזאי נשכח, לצד ההזדמנות להתוודע אל דור שחקנים מבטיחים הפכה עבורי גם להתוודעות אינטנסיבית אל במאי צעיר רב השראה, שהקו המאחד את עבודותיו הוא ביטוי בימתי מודגש של רעיונות ומיצוי יכולות משחק של שחקניו הצעירים.

הפעם הוא עושה זאת בשני מהלכים נפרדים, המרכיבים ערב תיאטרלי מאוד. תחילה מועלה "פנדו וליז" שאראבל כתב ב-1958, ואשר יש בו תיאור מיוחד של מערכת יחסים בין גבר לאישה. פנדו וליז, המשותקת ברגליה, מנסים להגיע אל העיר טאר ונתקעים בדרך, אי-שם, במקום בלתי מזוהה. פנדו אוהב את ליז אך גם מתאכזר אליה, ומה שנראה כמשחק מכור מראש בין השניים, הופך בהדרגה לאבסורד סוריאליסטי נוסח בקט כולל הופעתם של שלושה נוודים מוזרים לא פחות, שגם ביניהם יש מערכת מורכבת של יחסי תלות.

פנדו וליז נוסח פליני

שחף ביים את המחזה ברוח המזכירה הרבה הפקות של "מחכים לגודו", עם הדגשה חזקה של סוריאליזם ופנטזיה, שניכרים כבר בתפאורה המצוינת של ערן עצמון. משטח הבמה מתרומם בהדרגה ונראה כגל גדול שמאחריו יופיעו במטה קסמים סירה, פרחים, ושלושת הנוודים. בעוד פנדו וליז לבושים כשחקני וודוויל או קרקס, שלושת הנוודים לבושים כבני המאה ה-16 – את התלבושות המצוינות כאן ובמחזה השני עיצבה דלית ענבר. אפי שושני כתב מוזיקה נהדרת שמחזקת את התחושה שיש משהו נוסח פליני בבימוי של שחף ובעיצוב המשחק.

אלון גאוי מרתק בתפקיד פנדו ומציג קשת של גוונים יפים כשהוא מבטא רוך ילדותי, מתיקות אוהבת, נוקשות ואכזריות מטלטלת ועוד. קרין זפרני נוגעת ללב כליז, באין-האונים הכמעט אילם שלה, וגם בהיענותה לתעלוליו של פנדו. אייל לוי, דניאל סליצר ויוגב מבורך משעשעים מאוד בתפקיד שלושת הנוודים, ושומרים היטב את זהותם האמיתית המפתיעה שבסוף המחזה.

פיקניק אנרכיסטי

אחרי ההפסקה השתנה מאוד סגנון הבימוי של רן שחף, שהמיר את הקו של פליני בזה של האחים מרקס בהתאמה מוחלטת לאבסורד הקאמפי ולסאטירה האנטי מלחמתית של "פיקניק בשדה הקרב".

המחזה מתרחש במהלך קרב, בחפירה שבה שוהה חייל אחד שאין לו מושג מה לעשות עם עצמו. עד שהמפקד ידבר ברור (ולא ינבח) מתחיל החייל לסרוג סוודר. לפתע מגיעים הוריו – האב לבוש במדי צבא הפרשים של המלחמה הקודמת - שהחליטו כי את הפיקניק השבועי שלהם יעשו בחברת בנם החייל. בעוד הם משכנעים אותו להצטרף לסעודה מגיע חייל מכוח האויב, שנלקח בשבי, מוזמן לארוחה, ומתחבר מהר למשפחה המטורפת. הפגזה רחוקה מזעיקה למקום אלונקאים שאין להם את מי לשאת. לפחות לא כל זמן שההפגזה לא מגיעה אל הפיקניק.

גם כאן הצליח התפאורן ערן עצמון ליצור תמונה חזותית מיוחדת, כשבשני צדי הבמה מוצבים צלבי מתכת, פרחים לבנים נבולים עליהם, ומלמעלה תלויים פרחים לבנים רעננים. דלית ענבר עיצבה גם כאן תלבושות טובות עם נגיעה קומית מוצלחת, והמוזיקה הפעם כלל נאמברים מוכרים שיצרו מצבים קומיים מוטרפים בפני עצמם.

הבימוי של שחף היה אנרכיסטי במופגן הדגיש את הרעיון האנטי מלחמתי של אראבל. הבימוי הקצבי שפע רעיונות פארסיים וסאטיריים, שהכאן ועכשיו נצנץ בהם ווות השחקנים הצעירים נהנה בעליל להיענות להם. כך דותן רמות, שהיה אהבל דיו כחייל של אמא ואבא ונמרוד שדות היה מעשי מאוד כחייל שמסכים להיות שבוי, רוני מרחבי כאמא הנלהבת להמליח כל מה שזז, או לדחוף מלפפון, גזר ובננה, ואלישר גרשוביץ ארוך ומשופם ומצחיק ביותר כאבא שמתגעגע לסוסים שרכב עליהם במלחמה הקודמת. ואתם, מעת לעת דניאל סליצר, אייל לוי ויוגב מבורך ששוב יצרו דמויות משעשעות מאוד בתפקידיהם האפיזודיים השונים.

כל השחקנים בשני המחזות הצליחו להגיש באופן ברור מאוד, ובהגייה בהירה – בהדרכתה של אסי אשד - את תרגומה המצוין של עדה בן נחום. יעקב סליב עיצב תאורות שונות, פיוטית מאוד במחזה הראשון וריאליסטית-לכאורה במחזה האחר.