ההפקה המרהיבה של האופרה האחרונה של פוצ`יני מוליכה אל סיום דרמטי שסותר כל מה שידענו
חמש חידות
ג`קומו פוצ`יני לא השלים את יצירתו האחרונה, שהיא עיבוד אופראי מקורי למחזה "הנסיכה טורנדוט" מאת קרלו גוצי. המקוריות של העיבוד באה לידי ביטוי בשלוש החידות שהנסיכה הגאה חדה כדי להימנע מנישואים למחזריה. במקום חידות היגיון פשוטות שקל להשיב עליהן, יצרו המלחין וכותבי הליברית שלו, ג`וזפה אדמי ורנטו סימוני, שלוש חידות מהותיות לעולמה הרגשי הכמוס של הנסיכה שבעזרתן חיסלה את הגברים שנכשלו בפיענוח סודה.
אלה אינן החידות היחידות באופרה המרתקת הזאת. החידה הרביעית, חידת זיהויו של הנסיך הטטרי כלאף, שמפענח את חידותיה, מופנית אל טורנדוט. עליה לגלות את שמו עד עלות השחר, כך שניתנת הזדמנות לגרונו הטנורי מאוד של הזמר המגלם אותו לשיר את האריה המפורסמת nessun dorma – איש לא יישן. מאוחר יותר, החידה הזאת מזמינה את ה"המון הסיני" שעל הבמה ואת הקהל באולם להעריץ את נאמנותה, את אהבתה ואת התאבדותה של השפחה הטטרית ליו שמסרבת להסגיר את שמו של כלאף. זאת גם הנקודה שבה חדל פוצ`יני לכתוב מפאת מחלתו ומותו.
כך נוצרה החידה החמישית של האופרה, אם התמונה הבאה שכתב המלחין פרנקו אלפנו, תלמידו של פוצ`יני לפי הזמנתו של ארטורו טוסקניני, אכן מייצגת את כוונתו של המלחין המת. בתמונה הזאת כלאף עצמו חושף את סודו, נוכח הגילוי של התעוררות אהבתה של טורנדוט, ולשמחת ההמונים הם מתאחדים באהבתם.
הבמאית המהוללת מספרד, נוריה אספרט, שאת עבודת הבימוי שלה חידש כאן מרקו גנדיני, קוראת תגר על הסיומת של אלפנו. היא רואה את טורנדוט כרוצחת סדרתית אכזרית, שליטה בפועל, רודנית, וזאת כסמל למהלכים רצחניים בני זמננו. משום כך, אין בליבה סימפטיה או אמפטיה לעולמה הרגשי ולמעשיה, ועל כן היא שוללת את הסוף הטוב של הסיפור. העובדה שאלפנו כתב את תמונת הסיום על פי סקיצות של פוצ`יני, וככל הנראה גם בעזרת הליברית המלא, לא ניצבה כמחסום בדרכה.
זה מפתיע וסותר כל מה שידענו – וכל מה שנכתב במאמרים השונים שבתכנייה, למעט המאמר המעניין שלה, כמובן. אבל, וזה אבל גדול, היא מביימת את האופרה להפליא. תמונות ההמון ותמונות אינטימיות יותר מקבלות אופי בימתי מושלם, ודמותה של טורנדוט מעוצבת בהתאמה ברורה לתפיסתה. רק בנקודת הסיום נראה לי שכשלה במימוש המלא של כוונתה, כשלא מצאה פתרון בימתי התואם אותה.
במה עשירה וניצוח בומבסטי
אספרט נהנתה במיוחד משיתוף פעולה יצירתי מרתק של מעצב התפאורה אצ`יו פריג`ריו, שבנה עבורה במה עשירה, גדולה, כזאת שכבר מזמן לא ראינו כאן כמוה, ונתנה למוזיקה ה"סינית" של פוצ`יני את הממדים והרקע המושלמים. כך גם עשרות התלבושות המרהיבות, רקומות זהב, כסף, אבנים יקרות, או הפשוטות ביותר של ההמונים, שעיצב פרנקה סקוורשיאפינו בדמיון עשיר ביותר.
אי אפשר לעצום עין נוכח החזות הבימתית הזאת, שזוכה לתאורה אקספרסיבית נבונה של ויניצ`ו קלי. ומה שמעניין במיוחד הוא שתמיד נוצר מקום לתנועה מחושבת מאוד, אם בעיצובה של אספרט או זה של הכוריאוגרף מרקו בריאל שהניעו את ההמונים, זמרי ארבע מקהלות -מקהלת האופרה הישראלית, המקהלה הפילהרמונית של תל אביב, מקהלת בת קול הייצוגית ומקהלת הילדים בת קול - יחד עם 14 רקדני קבוצת המחול פרסקו-יורם כרמי, ועוד כחמישים שחקנים.
הצל היחיד שהעיב על המתרחש על הבמה היה ניצוחו הבומבסטי של רני קלדרון על תזמורת האופרה, התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. ברגעים רבים מדי הוא כיסה על הסולנים ועל המקהלות, ובאחרים הצליח להבליע רעיונות יפים במיוחד בתזמור המרתק. התזמורת אמנם נענתה לו בהצלחה רבה, אבל זה הבליט עוד יותר את הפער שנוצר בין הצלילים שלה לבין הצלילים שבקעו מהבמה.
שם היו שתי סולניות מצוינות באמת, סוזנה ברנקיני בתפקיד השפחה ליו וסילבי ואלר בתפקיד טורנדוט. שתיהן ניחנו בקולות יפים וביכולת ביטוי מרגשת. פיירו ג`וליאצ`י היה כלאף טוב, אך באריה הנפלאה שלו נאלץ לעמול קשה כדי לגבור על הכיסוי התזמורתי, ובעיקר בסיומה. ולדימיר בראון הרשים כרגיל כאביו של כלאף, סמי בכר היה מצוין כקיסר הזקן, ואלכסיי קנוניקוב היה טוב כמנדרין. אך מי שהרשימו במיוחד היו שלישיית הזמרים אוליבייה גרנד, פליקס ליבשיץ ויוסף אבידן כשלושת השרים פינג, פאנג ופונג שבדרך כלל מעוצבים כליצנים מהקומדיה דל`ארטה אך כאן הם עוצבו על ידי הבימאית שהאנושיות בוקעת מבעד לנוקשות משרותיהם.
לפני שמונה שנים העלתה האופרה הישראלית הפקה מרהיבה באמפיתיאטרון בקיסריה, שבגלל גודלה לא היה אפשר להעלות אותה שוב על בימת המשכן לאמנויות הבמה. ההפקה החדשה מתחרה באותה הפקה, ולטעמי אף גוברת עליה בזכות השלמות, הגיוון והעושר של הבימוי ועיצובה הבימתי.
10/03/2008
:תאריך יצירה
|