ביצירתה החדשה בוחנת תמר בורר מערכת רגשית קיומית בסיועם של שני שותפים על הבמה, המייצגים את האתגר והזיכרון
נצחון הזכרון והחיים
שם המופע החדש של תמר בורר מגיע מעולם המושגים והמחשבה הטיבטיים, ולא בכדי. היכרותה הקרובה עם יוצרי התנועה של המזרח הרחוק הניבה כבר כמה מופעים מרשימים שבהם היטיבה לאמץ את רעיונותיהם ולתת להם ביטוי אישי.
כך גם הפעם, כשהיא נוטלת את הרעיון המרכזי מספר החיים והמתים הטיבטי. חלקו הראשון של שם המופע BAR מייצג את מצב הביניים, ואילו חלקו האחר DO מייצג את המושג Suspension שמשמעותו רחבה וכוללת מצבים של השהייה, מתח והתלייה. כשהם ביחד נוצרת תמונה של גשר, או חבל דק, התלויים בין שמיים לארץ, בין עבר לעתיד, בין זיכרון לתקווה, ובעיקר בין חיים למוות. המצב הזה הוא דו סיטרי, וכל כיוון של התנועה בו היא קדימה.
תמר בורר מתרגמת את המצב הזה בסיועם של הרקדן רועי סנדרוביץ ונגן הקלרנית הרולד רובין, למערכת יחסים בין שלוש דמויות: היא עצמה מגלמת הלך, הפוגש במותו כדי לשוב ולהיוולד מחדש, סנדרוביץ הוא המלאך השומר, המלווה, מניע ומאתגר את מסע חייו-מותו של ההלך, ורובין משלים את פס הקול של אליאן ראדיג כביטוי לקול הפנימי של ההלך, מרוסק, נושם בכבדות, ובכל זאת שואף אל החי והזורם. תמר אור ואסי גוטרמן עיצבו תאורה פיוטית מאוד, וחמוטל צ. וקרן מ.מבית הספר לעיצוב אמנויות הבמה בהנהלת רקפת לוי עיצבו את התלבושות, שכמו התאורה משחקות תפקיד חשוב בעיצוב הרעיונות של בורר.
המופע מתחיל ומסתיים כאשר בורר קשורה-מחוברת אל מתלה – תחילה היא פסיבית, והתנועה נקבעת על ידי סנדרוביץ, שמושך בחבל כאילו היה מפעיל פעמון ענק המצלצל אל המרחבים כמכריז על שעת הדין. סנדרוביץ, רקדן ג`ינג`י ובעל גוף גברי ומסיבי, נע בתנועות רחבות וגדולות, ובה בעת מבטא רוך ורגישות אינטימית מאוד, שאותה הוא חושף בהמשך. בסיום, כשבורר שבה ותולה את עצמה והוא מניף אותה היא חוגגת את ניצחון הזיכרון והחיים, ונהרה גדולה זורחת מתוכה. ההיסוסים, השברים והתרועה של הקלרנית של הרולד רובין נמוגים – וניצחון הרוח מגיע לשיאו.
BARDO הוא מופע מעניין בעל מתח פנימי המחזיק את הצופה בדריכות מתחילתו ועד סופו. תמר בורר מקדישה את המופע לקזואו בוטו, מייסד הבוטו, סגנון המחול היפני שהתוודעה אליו מקרוב ולמדה את אופיו וייחודו. המוטו של היצירה הוא המשפט של אונו "אנו חיים כאשר החיים והמוות חופפים זה לזה". ביצירתה של בורר החפיפה הזאת לובשת צורה פיזית בין שבירותה ורוחניותה של בורר לבין הגופניות המוצקה של סנדרוביץ. תחת עינו הפקוחה והצלילים של הרולד רובין זה הופך למסע פיוטי ומרגש.