פתרונות בימוי יפים

הרעיון שתיאטרון רפרטוארי מאמץ לרפרטואר שלו הצגות גמר של בתי ספר למשחק מבורך וראוי לעידוד, הן על שום ההזדמנות שניתנת לקהל הרחב לצפות בהישגי הלימוד, בשכבה חדשה של שחקנים, ברפרטואר קצת שונה של מחזות ובסגנונות בימוי ומשחק שלא יימצאו בדרך כלל על בימותיהם. אחרי תיאטרון באר שבע, הבימה, חיפה וקאמרי הגיע לכך גם תיאטרון החאן הירושלמי, ועל פניה נראית הבחירה ב"צינורות" של בוגרי ניסן נתיב כבחירה התואמת היטב את הקו האמנותי של מיכאל גורביץ`.
 
ההצגה בנויה מסדרה של 15 סיפורים קצרים מאת אתגר קרת שהופיעו בספר הביכורים שלו ב-1992, שזכה לביקורות חמות. התקבלותו של קרת ויצירותיו מאז מוסברת לא מעט בהיותו פורץ דרך לקוראים צעירים. השנים שחלפו לא הקהו את חנם הטבעי של הסיפורים. ועם זאת, התחושה שנותרת בסופה של ההצגה הזאת היא שהמילים היפות והסיפורים שנבחרו לה אינם מצטרפים לכדי תמונה בימתית מהותית ובמיטבם הם נותרים אפיזודיים, משעשעים. בעיקר משום שהעיבוד והבימוי של אילן תורן נמנע מלהתיך אותם ליצירה "מחזאית" ליניארית שהייתה מבטאת את הכוונה המוצהרת שלו ליצור בהצגה תמונה של צעירים, ילדים, נערים, חיילים, על שברון לבם ותסכולם מול עולם הכסף וההצלחה של עולם ה"גדולים”.

תורן הסתפק במציאת פתרונות בימוי יפים שלכשעצמם נשענים בעיקר על התנועה שעיצבה מרינה בלטוב, שידעה להניע את השחקנים הצעירים ואת הכסאות המהווים את התפאורה שתורן עיצב. אלא שהבימוי והתנועה לא שירתו את הטקסטים, ובמידה מסוימת אף הבליטו את החסר בהם, הותירו אותם כתרגילי סיפורת ותיאטרון. למעט סיפורים בודדים, שבהם המילים החוו קידה לסיפור האנושי, כמו ב"ניילון" על החייל שניילן את עצמו למוות, או גברו על החד גוניות הכללית של הרעיון הבימתי הכללי, כמו בסיפורים "יורדן" או "שיר ערש לזמן".
 
לעומת זאת מה שנתן למכלול את חנו המיוחד והמאחד היא נוכחותם ומשחקם של שמונה הבוגרים הטריים של הסטודיו של ניסן נתיב. מלהקי תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ודאי כבר הספיקו לציין לעצמם שמות שעשויים לעניין אותם. כקבוצה הם מרשימים כקבוצת מחול מתואמת בדיוק, וזה בהחלט הישג של תורן ובלטוב, כיחידים יש לכל אחד מהם נתונים אישיים. הבנים בחבורה - ישי בן משה, בועז טרינקר, אופיר נהרי, אורן סולו וויטלי פרידמן   והבנות – קרן ברי, אילנית גרשון ועירית קשני – מציגים יכולות טובות בהגשה בהירה של הטקסטים, בתנועה ופה ושם בעיצוב דמויות החורגות מהעיצוב הכללי הקבוצתי.
 
מור שושן עיצבה תלבושות נעורים יפות, יחיאל אורגל עיצב תאורה עדינה התואמת בעיקר את הפשטות והניקיון של הבמה, ואפילו את המוזיקה הנעימה שכתבו יהלי תורן ונדב ויקינסקי המלווה את ההצגה בפסנתר.
 
בסיכומו של דבר, “צינורות" היא הצגה קלילה ונוחה, של מילים מהוקצעות שמבקשות לספר משהו על דור צעיר שבינתיים (אך לא בהצגה בזאת) כבר העלה כרס, התעשר בהייטק ונפל בבורסה.