פסטיבלים - "אוי, אלהים" – בדיחות על אלוהים

רעיון מבריק למערכון מטריף זכה למתיחת פנים שעובדת היטב בזכות נוכחותם של יוסי פולק ושירי גולן

חוש הומור בריא

תארו לעצמכם שאת הרעיון של ענת גוב להפגיש את אלוהים עם פסיכולוגית היא הייתה מביאה אל אברהם פשנל (פשה) והוא היה נדלק, מסביר לה מה טוב ומה פחות מוצלח, קובע מה יהיה אורכו של המערכון, ואיזה בדיחות יישבו טוב בפה של שייקה (כאלוהים), במימיקה של פולי (כפסיכולוגית) ובפלצטו של גברי (כבנה). רק תארו את שאגות הצחוק של הקהל, ואת הנכס הקומי שהיה נוצר אצל הגששים ומשודר הלוך ושוב בכל הרשתות והערוצים.

אבל זה לא קרה לענת גוב. היא התמהמהה יותר מדי והחמיצה את ההזדמנות להיכנס להיכל התהילה של מערכוני ישראל. במקום זאת היא כתבה מחזה ובתיאטרון הקאמרי קפצו על המציאה: בדיחות על אלוהים שהוא כבר אלפיים שנה עצוב ושוקע במחשבות אובדניות, בוחר לעצמו פסיכולוגית שהוא מקציב לה טיפול אחד בלבד ב-400 שקלים חדשים כדי שתוציא אותו מזה. מחזה שיש בו גם עקיצות אלוהיות קטנות על הפסיכולוגיה (אני מניח שהצלחת "בטיפול" הטלוויזיוני עודדה את העניין), גם אקטואליזציה של כמה עניינים (כמו הבצורת הקשה), ואפילו סיפור אנושי נוגע ללב על אם חד הורית שבנה אוטיסט.

בקיצור זה מחזה עם הרבה פוטנציאל – והרבה צחוקים ברורים מראש - שיתרונותיו כוללים בין השאר את העובדה שענת גוב יודעת לכתוב דיאלוגים מבריקים ויש לה חוש הומור בריא, יש בו רק שלושה תפקידים לשחקנים מצוינים, וכל הסיכויים הם שירוץ קדימה בשמחה. תוסיפו לזה הזדמנות לצ`פר את יוסי פולק ושירי גולן אחרי שהשתתפו בפיאסקו של "המלך ליר" ואת הבמאית עדנה מזי"א, שהעניקה לתיאטרון, כמחזאית, את הלהיט "היה או לא היה" ותגלו נוסחת פלאים.

השאלה היא אם מותר לצפות שהמחזה יעמיק יותר באפשרויות של הרעיון ולא יסתפק בטכניקה של דאחקות תנ"כיות חוזרות ונשנות שאמנם עושות את שלהן, אבל איכשהו מחמיצות את השורה התחתונה של חשבון נפש אלוהי. אולי משום שגוב יודעת שזה לא מעשי להתמודד עם שאלה כה גדולה כמו כי אם יש אלהים או אם אין. הוא לא המלט המתלבט בין להיות ללא-להיות. לכן גם ההתחשבנות שלה עם שאלת קיומו, ואתו, כמו בעניין קין והבל או זה של איוב, בסופו של דבר נותרת שטוחה. גוב גם לא ניצלה את ההזדמנות שנותן המפגש הדמיוני הזה בין שני חד-הוריים לילדים בעייתיים ליצור דו-שיח אנושי, רציני ומעניין על הצער והאהבה של גידול בנים. משום כך העובדה שהבן של הפסיכולוגית הוא אוטיסט, היא בעיקרה ניצול לרעה של נושא רגיש במיוחד, לטובת דימויה של הפסיכולוגית בעיני עצמה, בעיני אלוהים ובעיני הקהל.

נצר לחווה, לאיוב ולפרויד

למרבה המזל, הבימוי של עדנה מזי"א מצליח ליישר את העניין הזה, כמו את אותם רגעים שבהם מרכיב הדרמה גובר על הברק הלשוני. לא מעט משום שהחדשות הישנות הן שיוסי פולק שב ומוכיח את יכולתו ליצור דמות גדולה שהיא טרגי-קומית במינון מופתי. הוא מצוין, מרשים, מצחיק ואפילו נוגע ללב – והוא עושה את זה במחוות גדולות, שהרי אלוהים, אפילו אם במצוקה הוא בכל זאת אלוהים, ואפילו קצת קוסם בעזרת טריקים של ליאור הוכמן. אך פולק בעיקר יוצר דמות המורכבת משפע של מחוות קטנות, כמעט מיניאטוריות, שמראות לנו שאלוהים בכל זאת אנושי-איכשהו, א-מענטש כפי ששלום עליכם היה אומר.

שירי גולן מצוינת, מרגשת באימהותה, מבוהלת, מסוקרנת ואמפטית כפסיכיאטרית העונה לשם "המקרי" אלה. גולן מעצבת דמות אמינה ובמשחקה הרגיש מעניקה עומק גם להתחשבנות התיאולוגית שהפסיכולוגית מנהלת עם המטופל החד-פעמי הזה, שיודע עליה הכל ומתנהג לפעמים כאילו היא המטופלת שלו. עדנה מזי"א ביימה יפה את הרצינות והדרמטיות במשחק של גולן ופולק, וברגישות מיוחדת את משחקו של אביהוד תדהר, בוגר טרי מבית צבי, בתפקיד הבן האוטיסט. הוא יוצר יש מאין, בשתיקה ובמחוות גופו, דמות חיה מאוד, מכאיבה.

קרן גרנק, כהרגלה, משחקת בהצגה באמצעות התאורה הקוסמת שלה, אך איננה מצליחה להסתיר את הבמה המכוערת, אולי בכוונה תחילה, שעיצבה אורנה סמוסגורסקי. שי מיבר כתב מוזיקה מקורית נעימה, ואוהד בן אבי הוא העורך המוזיקלי של פס הקול. וכשאתם הולכים להצגה, חכו בסבלנות לנסים הצפויים מראש. הם יגיעו. כי כמו שמיכאלנג`לו ידע, וגוב ומזי"א מזכירות לנו, זה מה שקורה כשאצבע אלוהים נוגעת באצבע של אדם, ואפילו אם הוא רק פסיכולוגית, נצר לחווה,לאיוב ולפרויד, ותאמינו או לא, מה שמתחיל ב"אוי, אלהים" ייגמר ב"יש אלוהים!”