פסטיבלים - "ילדים חורגים לאלוהים"

ישי גולן ולילך זינו נושאים על כתפיהם מחזה שנון ומהוקצע שהופך לדרמה אנושית נוגעת ללב

הפער בין חרשים לשומעים

את המחזה הזה מאת פרנק מדוף ראיתי כשהועלה לראשונה בלונדון ב-1980 וזמן קצר אחר כך בתל-אביב כאשר המפיקה הפרטית מרים עציוני העלתה אותו בתיאטרון "המסחרי", כשהתיאטרון הרפרטוארי עוד נבדל ממנו, ובכיכובם של יהורם גאון ויולה רוזינק, מלהקת "קול דממה" של משה אפרתי. והיה כמובן גם הסרט שזיכה באוסקר את הכוכבת החרשת שלו. רושמו של המחזה נותר בי כל השנים מאז. והנה המחזה חוזר והפעם במסגרת רפרטוארית-ממסדית, תיאטרון באר שבע, ללמדנו אולי שכאשר מדובר באיכות טובים השניים – המסחרי והמסובסד - כפי שפרסי טוני בארה"ב ואוליבייה בלונדון מעידים עליו. ההפקה הפעם גם נעשית בשיתוף שלושה מבני קהילת החרשים שלשניים מהם אין ניסיון כשחקנים.

המחזה ששמו באנגלית הוא "ילדים של אלוהים נחות", מספר על ניסיונו של ג`יימס לידס, מורה לדיבור, לשכנע את שרה נורמן חרשת המסרבת ללמוד לדבר ודבקה בשפת התנועה של החרשים. היא מאמינה, מניסיונה כילדה וכנערה, שהפער בין השומעים לחרשים בלתי ניתן לגישור. אלא שהתאהבותם ההדדית מערערת לזמן מה את בטחונה, הם מתחתנים, וככל זוג טרי גם הם נקלעים למריבה והמחלוקת העקרונית צפה ועולה מחדש, בסיועם של גורמי חוץ כמו חבריה ועורכת-דין נמרצת. הגשר הפרטי הצר שעליו צעדו מתנדנד תחת רגליהם של שרה וג`יימס, והפער בין החרש לשומע לא נסגר.

המחזה כתוב בדיאלוג שנון מאוד, וההומור הבריא והשחור שופע בו. עידו ריקלין תרגם אותו לעברית חיה, שנונה ואפילו נושכת ובת זמננו – ללמדנו שגם כיום, למרות כל ההתקדמות שנעשתה, הפערים ממשיכים להעיק. לשומעים קשה להסתגל לעולמם של החרשים, ואלה ממשיכים להרגיש זרים בחברת השומעים.

משחק אמין ונוגע ללב

נויה לנצט ביימה את ההצגה בכוונה לבחון, בתוך תהליך העבודה עם השחקנים השומעים והחרשים, את היכולת להתקרב, ועד לאיזו נקודה הדבר אפשרי. זו החלטה מעניינת שמאפשרת לה לעצב מערכות יחסים ברורות מאוד, ולשמר את האופי הנפרד של שתי קבוצות השחקנים. התוצאה קצבית, לרגעים סוחפת, וברגעים אחרים כמו נעצרת, מתבוננת אל תוך הרצון והנכונות להתקרב. בדרך זו היא הצליחה לשדרג את ההצגה מרמתה הקלילה לרמה דרמטית ברורה. המאבק השנון הופך לטעון מבחינה רגשית גלויה.

הצלחתה בכך נבנית על משחקה הטבעי הרך של לילך זינו בתפקיד שרה, ועל משחקו האנרגטי המצוין של ישי גולן, שגם למד את שפת הסימנים והשתלט עליה להפליא. אבל למרות ההבדל בניסיון הבימתי הם מצליחים ליצור דיאלוג בימתי אמין, הניגוד ביניהם נותר זה שהמחזאי והבמאית עיצבו אותו לצורך הדרמה. זינו נוגעת ללב בכאב שהיא אוצרת בתוכה ומבטאת אותו במשורה, ברמיזה או בעוצמה מזעזעת. גולן נפלא כשהוא מתאהב ומרגש עד דמעות במאמציו לשכנע אותה בכנות אהבתו, בהזדהותו ובהבנתו.

שני החרשים האחרים, אושרי קוסייב, שהוא סטודנט לאדריכלות ועיצוב פנים, ולאה מנדלסון, שיש לה ניסיון בריקוד ובמשחק, מאתגרים את ההתרחשות הבימתית בתפקידיהם – שיש בהם יסודות של התרסה ושל קנאה בשרה ש"לקחה" מהם את ג`יימס – ובמשחקם הכורע לעתים תחת עומס ההגייה הקשה של דיבורם. הם טבעיים, אמיתיים ומציבים לקהל את העובדה ששרה משדרת בשתיקתה, שגם אם החרשים עושים את כברת הדרך לעבר השומעים, הפער נותר בעינו.

את הצוות הזה משלימים היטב אסתי קוסוביצקי בתפקיד אמה של שרה, עופר אטקין בתפקיד מנהל המוסד שבו חיים החרשים, ואביטל פסטרנק כעורכת הדין שמנסה לסייע להם מול הממסד. ובמיוחד לי דן דקל המתרגמת את הדיאלוגים הקוליים לשפת הסימנים, לטובת החרשים באולם.

התפאורה של ההצגה מורכבת מהתאורה המצוינת שעיצב יחיאל אורגל שידע לתחום ברור את אזורי ההתרחשות הפנימיים, הנפשיים, ואת אלה החיצוניים של התפאורה המופשטת הכחולה שעיצבה מיכל יעקובי כמין זירה עם פריטים מעוצבים שמתפקדים בהתאם לאתרים השונים שבהם מתרחשות תמונות המחזה. ברקע קיר כחול גדול שעליו מסומנים קווי מתאר של מפה סינופטית או קווי גובה של הרים ועמקים. יובל מסנר כתב מוזיקה אינטימית יפה.