סיטואציה ומילים במקום עלילה

"היערות" של דייוויד מאמט נכתב ב-1977 והועלה אז לראשונה. המחזה נחל כישלון שם ורק כעבור עשרים שנה זכה להצלחה קופתית בניו יורק. המבקרים שם חלוקים בדעותיהם, וכך גם אני. זה מחזה קצר, בן שלוש תמונות, שמתכתב לכאורה עם צ`כוב ועם פינטר, אך בניגוד להם מתעלם מהצורך לתת כיוון לעלילה. למעשה אפשר אפילו לומר שאת מקום העלילה תופסות אצלו סיטואציה די שטחית והמילים, שבדרך כלל הן עמוסות לעייפה בדימויים פיוטיים ובאזכורים של בעלי חיים שונים, אגדות וסיפורים, וברגע מסוים גם אוסף קללות וניבולי פה אופייניים למחזות אחרים של מאמט (כמו "תאו אמריקני" ו"נדל"ן"). את כל אלה תרגמה היטב חרות אשכנזי, שגם משחקת בהצגה שעולה במסגרת בית ציוני אמריקה. 
 
הסיטואציה מתקיימת בתוככי יער, במבואה  לבקתה, לא רחוק מהאגם. שתי דמויות במחזה: ניק (דניאל ברונפמן), שלא ברור לחלוטין מה הקשר שלו לבקתה, וגם אין ודאות בדבריו שלו ביחס למספר הפעמים שהגיע אליה, ורות (אשכנזי) המאוהבת בו, שאותה הזמין לבוא לבקתה,  בעיקר מטעמי חרמנות. אבל ניק די פסיבי מול ההיפר-אקטיביות של רות,  וכשנדמה לו שהנה זה בא היא נזכרת בעוד משהו שיש לה לומר. כשייצרו גובר והוא מנסה לכפות אותו עליה היא מתמרדת, מעוררת התפרצות פיזית אלימה שלו שהופכת לשטף של אלימות מילולית. רות מחליטה לעזוב אבל לפתע, משום מקום של עלילה סבירה, היא מרדימה את ניק בזרועותיה תוך כדי סיפור אגדה על שני ילדים שהלכו ליער.
 
משום שמדובר במחזה שבסיסו מילולי כל כך היו רגעים רבים שבהם ההצגה, שביים ברונפמן, מחטיאה את העניין. וזאת, למרות שהיא מעניינת בכללותה, ובעיקר בכל מה שנוגע לתזזית הבלתי פוסקת של רות, שהתמונה הראשונה היא כמעט מונולוג שלה. התזזית הזאת בניגוד לפסיביות הקרה למדי של ניק, הדגישה אמנם את הפער בין השניים, אך מעל ומעבר לנדרש, כשם שהנתק הרגשי המופגן של ניק היה מוקצן ביחס לדמותו המשתקפת בטקסטים המצומצמים יחסית שלו. רק כאשר ניק הופך אקטיבי ההצגה מצליחה למצוא את האיזון, ואז גם  רות מתמתנת וצוברת נוכחות מוצקה.
 
כך גם משחקם של ברונפמן ואשכנזי. הוא כמעט לא עושה דבר בתמונה הראשונה, כאילו מסמן למשהו ש"עוד יגיע". אבל חרף המתח הסקרני שזה יוצר, זה נראה מנותק מאוד, אפילו ממעט הטקסט שלו. אפילו הניסיון הראשון שלו לממש את החרמנות נראה אקראי. בתמונה השנייה, כאשר כוח כלשהו, לא מוסבר, מגיח מדמותו של ניק, חושף גם ברונפמן עיצוב מרתק של העניין, כולל הרגיעה שבאה אחרי הסערה שלו.
 
חרות אשכנזי פותחת את ההצגה בצונאמי פיזי שכאילו נועד לבטא את הסופה המילולית שבפיה. היא נעה ונדה הנה והנה, קופצת, יושבת, קמה – אין לה כמעט רגע של דממת גוף. לעתים זה פוגם ביכולת שלה להעביר את הדימויים המיוחדים של הטקסט, לעתים זה מתיש את העין הצופה בה. בתמונה השנייה היא כבר יציבה יותר, אישית יותר, ומצליחה להיות אישה ונשית במקום הנערה ההיפר-נרגשת של התמונה הראשונה. בתמונה השלישית היא כבר מעצבת דמות חידה בפני עצמה, ואז גם היא במיטבה.
 
ניב מנור עיצב תפאורת יער צ`כובית יפה, שהתאורה הפיוטית של אפי אוגד מילאה אותה רחשים, יחד עם המוזיקה המצוינת של DJ-E (שרגו) שיצרה רגעי מתח מעולים. מורג שריג עיצבה תלבושות טובות.