הבימוי משלים את החסר במחזה

אלבר קאמי בוחן במחזהו "הצודקים" את נושא הטרור מבעד לפריזמה פילוסופית-אידיאולוגית-אנושית, ומתמקד בדיאלוגים רעיוניים, מעניינים אך גם קצת שגרתיים, גם בנוסח העברי הטוב שהתקין אסף סולומון. המחזה נותר עקר או פסיבי מבחינת העלילה שלו.
 
הסיפור מתרכז בתכנית ההתנקשות בחייו של דוכס ממשפחת הצאר הרוסי. ארבעה מהפכנים מתכוננים לפעולה בדירת מסתור סמוכה לתחנת הרכבת שם ישליכו שניים מהם פצצות אל הקרון שבו ייסע הדוכס. ההנמקה האידיאולוגית היא סוציאליסטית – כחלק מהצעדים של מהפכת 1905, אבל היא איננה נדונה כשלעצמה אלא רק כהנמקה נגדית לשאלה אם מותר וראוי להתנקש בחיי אדם כאשר אשתו וילדיו סמוכים אליו וייהרגו יחד אתו.
 
את מה שחסר במחזה ניסה הבמאי יונתן אסתרקין למלא באמצעות עיצוב ההצגה, במשחקם הטוב של ששת השחקנים וגם באמצעות התפאורה המצוינת של ערן עצמון, והתאורה האפקטיבית מאוד של יעקב סליב, שמאפשרת להוסיף נדבך חזותי, הנשקף מבעד לקיר ומעניק פרספקטיבה לנאמר. מבלי לגלות את מה שאסתרקין עושה בתמונת הסיום, כאשר המתנקש מובל אל עמוד התליה, אפשר בהחלט להצביע עליה כעל המניע המיוחד, גם אם בדיעבד, בעיצובה הכללי של ההצגה.
 
עיקר הישגו של אסתרקין כבמאי הוא בעיצוב טוב ויציב של הדמויות, ושל מערכות היחסים ביניהן, ובכך הוא מצליח להשלים היטב את החסר בעיצובן הטקסטואלי. קובי מרציאנו בעל נוכחות חזקה, גם אם בצמצום טקסטואלי, בתפקיד מפקד החוליה, ודני גבע מעצב את הטרוריסט הלוחמני-קיצוני באנרגיה חריפה מאוד שעוברת שני מהפכים, והוא מצוין בתמונת הסיום המיוחדת. סיוון כרשטנר מעצבת דמות מוצקה ומסקרנת מאוד של דורה, הצמודה לרעיון המהפכה אבל פותחת צוהר לספקות ביחס למחיר הטרור.
 
אסף סולומון מגלם בהתלהבות את דמותו של המתנקש שמנסה לשכנע את חבריו כי הוא נאמן לרעיונות המהפכה. סולומון מגיע לשיאי משחקו הרגיש בתיאור כשלונו לבצע את המשימה כאשר ראה את ילדי הדוכס, ובתמונת הסיום הוא חושף בעוצמה רגשית את הפן האחר – הלא מוכר – של הטרוריסט שנתפס. שחר הילה ניב מגלמת ברגש מעט מוגבר את אלמנת הדוכס שבאה אל תאו של הטרוריסט כדי להאשים אותו ברצח בעל אהוב ולמחול לו על רצח פוליטי נתעב. אלון אורבך מעצב בקריצת-קול חיננית את הסוהר.
 
טל ברנר ערך פס קול מוזיקלי שמתחבר היטב לרוח האנושית יותר מלרובד האידיאי-טרוריסטי. דלית ענבר עיצבה את התלבושות.